הקללה והברכה של טראמפ: מי ניצח ומי הפסיד אחרי שקיבל את תמיכת נשיא ארה”ב?

האמירה הזאת ממחישה היטב את הפרדוקס של אחד הכלים הפוליטיים החביבים על טראמפ. נשיא ארצות הברית, שמתגאה בכישרונו לזהות מנצחים ולהכריע מערכות בחירות, גילה בשנים האחרונות שהחותמת המפורסמת שלו, "Complete and Total Endorsement”, קרי תמיכה מלאה ומוחלטת, אינה תמיד ערובה להצלחה.

לעיתים היא מעניקה למועמד יתרון של ממש, לפחות מבחינת יוקרה, חשיפה או ציפייה לשיתוף פעולה עם וושינגטון. במקרים אחרים היא הופכת לנטל, כאשר הבוחרים המקומיים מתרעמים על התערבות מבחוץ או מתעניינים יותר במחירי המזון, בשחיתות ובמצב הכלכלי מאשר בזהות האיש היושב בבית הלבן. הדפוס הזה מעניין במיוחד לקראת הבחירות בישראל בשלישי הקרוב. אחרי חודשים שבהם נמנע מהבעת תמיכה מפורשת בנתניהו, החליט טראמפ השבוע להעניק לו את ברכתו, וכינה אותו "ראש ממשלה לוחם גדול" ושותף מרכזי במאבק נגד איראן. אבל כדי להבין כמה שווה ההצהרה הזאת, כדאי להרחיק, תחילה להונגריה.

אם היה בעולם מנהיג שטראמפ יכול היה לראות בו בן ברית אידיאולוגי, ואולי אפילו שותף לעיצוב פוליטי מחודש של המערב, (ככל שהונגריה היא מערב), היה זה ויקטור אורבן. ראש ממשלת הונגריה, שבנה במשך שנים מודל של שלטון לאומני ושמרני, הפך לאחד מגיבורי תנועת MAGA האמריקאית. המדיניות שלו נגד הגירה, הביקורת על האיחוד האירופי, הדגש על זהות לאומית והמאבק במוסדות הליברליים עוררו התפעלות בקרב אנשי הימין בארצות הברית. גם טראמפ לא הסתיר את חיבתו אליו. לקראת הבחירות בהונגריה בשנת 2022 העניק טראמפ לאורבן תמיכה פומבית. אז זה עבד: מפלגת פידס ניצחה בבחירות, שמרה על רוב של שני שלישים בפרלמנט, ואורבן המשיך לכהן כראש הממשלה. ארבע שנים לאחר מכן התמונה השתנתה.

לקראת הבחירות באפריל 2026 טראמפ שוב התייצב לצד אורבן. הוא קרא להונגרים להצביע עבורו, הציג אותו כמנהיג אמיץ ונאמן והעניק לו תמיכה מלאה. הפעם התגייס גם ממשל ארצות הברית באופן גלוי במיוחד: ואנס הגיע לבודפשט ימים ספורים לפני ההצבעה, השתתף באירוע תמיכה באורבן וביקש לסייע לו לשמור על השלטון. אלא שהתוצאה הייתה הפוכה.

ב-12 באפריל הביס פטר מגיאר, מנהיג מפלגת טיסה, את אורבן וסיים 16 שנות שלטון רצופות. מפלגתו של מגיאר זכתה ברוב של שני שלישים בפרלמנט, רוב שאורבן עצמו השתמש בו בעבר כדי לעצב מחדש את מוסדות השלטון.

הקמפיין האמריקאי לא הצליח לגבור על תחושת המיאוס של חלק ניכר מהציבור ההונגרי מהקיפאון הכלכלי, מהשחיתות ומהשירותים הציבוריים המתדרדרים. גם מערכת היחסים ההדוקה עם טראמפ לא שינתה את המציאות הפוליטית המקומית.

ומעניין לא פחות היה מה שקרה לאחר הבחירות.

טראמפ, שתמך באורבן בהתלהבות, מיהר להמעיט בחלקו במערכת הבחירות. הוא אמר שלא היה מעורב בה במיוחד, ציין שאורבן פיגר משמעותית והבהיר שאינו מודאג מהפסדו. את מגיאר, המנצח, כבר תיאר באור חיובי והביע תקווה שיצליח בתפקידו. כך הפכה הונגריה לאחת הדוגמאות הבולטות למגבלות הכוח הפוליטי של טראמפ: האיש שביקש להכתיר מחדש את אחד מסמלי הימין העולמי נאלץ להסתגל לניצחונו של יריבו.

התבוסה בהונגריה לא הייתה הפעם הראשונה שבה מועמד שזכה לתמיכה אישית וישירה מטראמפ נכשל בקלפי.

בשנת 2022 התייצב הנשיא האמריקאי, בשיבתו כנשיא לשעבר לצדו של ז'איר בולסונארו, נשיא ברזיל, שזכה לכינוי "טראמפ של האזורים הטרופיים". בספטמבר אותה שנה פרסם טראמפ הודעה שבה שיבח את הישגיו של בולסונארו והעניק לו את תמיכתו המלאה והמוחלטת. לקראת הסיבוב השני הוא אף קרא לברזילאים במפורש להצביע עבורו, והציג את יריבו, לואיז אינסיו לולה דה סילבה, כאיש שמאל רדיקלי שיסכן את המדינה. הדמיון בין השניים לא הסתכם בסיסמאות. בולסונארו אימץ חלקים נרחבים מהסגנון הפוליטי של טראמפ, מהתקפות על התקשורת ועד לעימותים עם מוסדות המדינה. אולם ב-30 באוקטובר 2022 ניצח לולה עם 50.9% מהקולות, לעומת 49.1% לבולסונארו. הנשיא הברזילאי, שנהנה מהתמיכה האמריקאית, הפך לנשיא מכהן שהפסיד בניסיונו להיבחר מחדש.

הניצחון של לולה המחיש שבחירות לאומיות אינן מתנהלות בהכרח לפי החלוקה הפוליטית האמריקאית. הפופולריות של טראמפ בקרב חלקים מהימין הברזילאי לא הספיקה כדי לסחוף את הציבור הרחב.

כאן חשוב להבחין בין תמיכה רשמית של נשיא ארצות הברית לבין הזדהות אידיאולוגית עם התנועה הפוליטית שלו.

שלוש מערכות בחירות בשנת 2025 המחישו את ההבדל הזה. ברומניה היה ג'ורג'ה סימיון, מועמד הימין הלאומני, אחד ממעריציו הבולטים של טראמפ באירופה. הוא אימץ מסרים לאומניים, התנגד לחלק ממדיניות האיחוד האירופי וביקש להציג את עצמו כנציג המרד נגד הממסד האירופי. בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות הוא הגיע למקום הראשון, ונראה כבעל סיכוי משמעותי לנצח. אבל בסיבוב המכריע, במאי 2025, ניצח ניקושור דן, מועמד המרכז הפרו-אירופי, עם כ-54% מהקולות.

סימיון הפסיד, אף שהצליח להפוך את הקשר האידיאולוגי לטראמפ לחלק מזהותו הפוליטית. עם זאת, בניגוד לאורבן ולבולסונארו, אין לראות במקרה הרומני הפסד של מועמד שזכה לתמיכה רשמית ומפורשת מטראמפ עצמו.

בקנדה התרחש תהליך אחר. בתחילת 2025 נראו השמרנים, בהנהגת פייר פוליאב, בדרך לניצחון אפשרי אחרי שנות שלטון ליברלי. אלא שטראמפ חזר לבית הלבן, איים להטיל מכסים על קנדה ואף דיבר על הפיכתה למדינה ה-51 של ארצות הברית.

ההתבטאויות האלה יצרו תגובת נגד חריפה. מארק קרני, שהחליף את ג'סטין טרודו בהנהגת הליברלים, הצליח להציג את הבחירות כהכרעה על עצמאותה של קנדה מול הלחץ האמריקאי. באפריל 2025 ניצחו הליברלים והמשיכו להחזיק בשלטון. פוליאב עצמו איבד את מושבו בפרלמנט.

גם כאן לא מדובר בתמיכה רשמית של טראמפ במועמד שהפסיד. למעשה, פוליאב השתדל להתרחק מההשוואה אליו. אבל טראמפ הפך לשחקן מרכזי במערכת הבחירות הקנדית, דווקא כגורם שנגדו התגייסו הבוחרים.

באוסטרליה, במאי 2025, הובס מנהיג האופוזיציה השמרנית פיטר דאטון בידי מפלגת הלייבור של ראש הממשלה אנתוני אלבניזי. דאטון, שספג השוואות לטראמפ בשל חלק מהתבטאויותיו וסגנונו, איבד גם הוא את מושבו בפרלמנט. הבחירות נערכו כאשר מדיניות המכסים של טראמפ עוררה חוסר ודאות כלכלית בעולם.

שלושת המקרים אינם מוכיחים שטראמפ גרם להפסדים. הם כן מלמדים עד כמה המותג הפוליטי שלו עשוי להיות מעורר מחלוקת מחוץ לארצות הברית. במקום שבו הוא מסמל כוח, ביטחון והתנגדות לממסד, הקרבה אליו יכולה לסייע. במקום שבו הוא נתפס כאיום על היציבות או על הריבונות הלאומית, אותה קרבה עלולה להפוך לבעיה.

לא כל בני הברית האירופיים של טראמפ הפסידו. בפולין, בבחירות לנשיאות ביוני 2025, זכה קרול נברוצקי, מועמד שנתמך בידי מפלגת חוק וצדק השמרנית. נברוצקי, היסטוריון שמרן ולאומן, הגיע לבית הלבן במהלך מערכת הבחירות ונפגש עם טראמפ. הביקור שימש אות ברור לכך שהמועמד הפולני נהנה מתמיכה בוושינגטון. גם אנשי הממשל האמריקאי לא הסתפקו ברמזים. קריסטי נואם, שכיהנה אז כשרת ביטחון המולדת, השתתפה בכנס CPAC בפולין ועודדה את הציבור לתמוך בנברוצקי.

ההתערבות האמריקאית עוררה ביקורת, בין השאר משום שפולין היא בעלת ברית מרכזית בנאט"ו ומדינה רגישה במיוחד לשאלות של ביטחון מול רוסיה. אבל הפעם המועמד שנתמך בידי המחנה הטראמפיסטי ניצח.

בסיבוב השני זכה נברוצקי ב-50.89% מהקולות, לעומת 49.11% לראש עיריית ורשה רפאל טשסקובסקי. ההפרש עמד על פחות מ-370 אלף קולות, מתוך יותר מ-20 מיליון מצביעים. לאחר כניסתו לתפקיד חזר נברוצקי לבית הלבן, והפעם כבר כנשיא פולין. טראמפ הצהיר בגאווה כי תמך בו. זה היה ניצחון פוליטי מוחשי למחנה האמריקאי, גם אם אי אפשר לקבוע שהתמיכה מטראמפ היא שהכריעה את המרוץ הצמוד.

אחד המקרים המרשימים ביותר בצד המנצח של המאזן התרחש דווקא באסיה. בפברואר 2026 העניק טראמפ תמיכה פומבית לראש ממשלת יפן, סנאה טאקאיצ'י, ערב הבחירות לבית התחתון של הפרלמנט. טאקאיצ'י, שמרנית המזוהה עם הקו הניצי בסוגיות ביטחון ועם תפיסות כלכליות הממשיכות חלקים ממורשתו של שינזו אבה, הצליחה ליצור מערכת יחסים חיובית עם טראמפ משום שנחשבה ליורשת.

בהודעת התמיכה שלו כתב טראמפ שהיא ראויה להכרה משמעותית על עבודתה והעניק לה ולקואליציה שלה את תמיכתו המלאה והמוחלטת. שלושה ימים לאחר מכן הגיע הניצחון.

המפלגה הליברל-דמוקרטית של טאקאיצ'י זכתה ב-316 מתוך 465 המושבים בבית התחתון, רוב של שני שלישים למפלגה אחת, הישג חסר תקדים ביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה. זה היה ניצחון מרשים במיוחד עבור מנהיגה שביקשה מנדט ציבורי ברור להמשך המדיניות הכלכלית והביטחונית שלה.

אבל גם כאן צריך להיזהר מהסקת מסקנות פשטנית. טאקאיצ'י נהנתה מפופולריות מקומית, ועמדותיה בנושאי כלכלה, ביטחון ויחסי החוץ מילאו תפקיד מרכזי. תמיכת טראמפ הייתה חלק מהסיפור, לא בהכרח הסיבה לניצחון.

אם ביפן התמיכה הייתה בעיקר סמלית ודיפלומטית, בהונדורס הפך טראמפ אותה לכלי לחץ ישיר.

לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר 2025 הוא התייצב לצד נאסרי אספורה, ראש עיריית טגוסיגלפה לשעבר ומועמד המפלגה הלאומית השמרנית. טראמפ לא הסתפק בהודעות אוהדות. הוא הציג את אספורה כשותף האמיתי של ארצות הברית והזהיר כי אם לא ייבחר, וושינגטון עלולה להפסיק את הסיוע הכלכלי להונדורס.

במדינה ענייה, בעלת קשרים כלכליים וחברתיים עמוקים עם ארצות הברית, לא היה מדובר בהצהרה חסרת משמעות. הבחירות הסתיימו במאבק צמוד ובספירת קולות ממושכת, שלוו בתקלות ובטענות לזיופים. לבסוף, ב-24 בדצמבר, הכריזה ועדת הבחירות על ניצחונו של אספורה. הוא קיבל 40.3% מהקולות, לעומת 39.5% ליריבו סלבדור נסראלה. הפרש זעום, אבל מספיק כדי להביא לטראמפ ניצחון פוליטי נוסף.

מתנגדיו של אספורה טענו כי ארצות הברית התערבה באופן בלתי הולם בהליך הדמוקרטי. מבחינת טראמפ, לעומת זאת, המהלך הוכיח שאפשר להשתמש במשקל הכלכלי האמריקאי כדי לתמוך במועמד מועדף, ולפחות במקרה הזה לראות אותו מגיע לשלטון.

בארגנטינה לקח טראמפ את השיטה הזאת צעד נוסף קדימה. הנשיא חאבייר מיליי, הליברטריאן שהתפרסם עם מסור חשמלי כסמל לרצונו לקצץ את המגזר הציבורי, הפך לאחד מבעלי בריתו הקרובים ביותר של הנשיא האמריקאי. לקראת בחירות האמצע לקונגרס הארגנטינאי, באוקטובר 2025, התמודד מיליי עם ירידה בפופולריות, קשיים כלכליים וביקורת על תוכנית הקיצוצים החריפה שלו. ארצות הברית הציגה תוכנית סיוע פיננסית שכללה הסדר בהיקף 20 מיליארד דולר לייצוב המטבע הארגנטינאי, לצד דיונים על תמיכה פיננסית נוספת. טראמפ קשר בפומבי בין המשך הסיוע האמריקאי לבין הצלחת המחנה של מיליי בבחירות: “אם הוא ינצח, אנחנו נשארים איתו. ואם הוא לא ינצח, אנחנו הולכים", אמר טראמפ במהלך פגישה עם מיליי בבית הלבן. המסר היה ברור: הבחירה במיליי לא תכריע רק את עתידה הפוליטי של ארגנטינה, אלא גם את יחסיה הכלכליים עם המעצמה הגדולה בעולם.

ב-26 באוקטובר 2025 הגיעו התוצאות, והן הפתיעו רבים. מפלגתו של מיליי, "החירות מתקדמת", גרפה כ-40.8% מהקולות בבחירות לבית התחתון והרחיבה משמעותית את כוחה בקונגרס. טראמפ בירך אותו בהתלהבות על הניצחון והציג את התוצאה כהוכחה לכך שהאמון שהעניק בו היה מוצדק.

עבור מיליי, הגיבוי האמריקאי העניק גם רוח גבית פוליטית וגם תקווה ליציבות כלכלית. עבור טראמפ, זו הייתה דוגמה מוצלחת לשילוב בין תמיכה פוליטית לעוצמה פיננסית אמריקאית. עם זאת, בחירות אמצע בארגנטינה אינן בחירות לנשיאות. מיליי לא עמד בפני האפשרות לאבד את תפקידו באותו ערב, אלא ביקש לחזק את כוחו בפרלמנט.

ביוני 2026 הוסיף טראמפ לרשימת המנצחים שלו גם את קולומביה. המועמד שבו בחר לתמוך היה אבלרדו דה לה אספרייה, עורך דין ואיש עסקים ימני, שהציג את עצמו כאאוטסיידר והשתמש בכינוי "הטיגריס". הסגנון שלו הזכיר במובנים מסוימים את זה של טראמפ: מסרים ישירים ובוטים, ביקורת חריפה על השמאל והבטחות להחזיר את הביטחון באמצעות יד קשה נגד ארגוני פשיעה. טראמפ תמך בו באופן מפורש לקראת הסיבוב השני בבחירות לנשיאות, שבו התמודד מול מועמד השמאל איוואן ספדה, המזוהה עם הנשיא היוצא גוסטבו פטרו. בהודעת התמיכה הציג טראמפ את דה לה אספרייה כמנהיג חזק וקשוח, והדגיש שתוצאות הבחירות יהיו חשובות לעתיד היחסים בין קולומביה לארצות הברית.

הבחירות היו צמודות במיוחד, והתוצאות הראשוניות עוררו מחלוקת. לאחר בדיקת הקולות הוכרז דה לה אספרייה כמנצח, בהפרש של קצת יותר מרבע מיליון קולות. כך הפכה קולומביה למדינה נוספת באמריקה הלטינית שבה ניצח מועמד שזכה לתמיכה פומבית של טראמפ.

המקרה הקולומביאני חיזק את הרושם שבחלק מהיבשת האמריקאית יכול הנשיא להשפיע על השיח הפוליטי באופן ישיר, בעיקר כאשר התמיכה בו משתלבת בהבטחות לשיתוף פעולה בתחומי הביטחון, המלחמה בסמים והכלכלה.

אולי המקרה המפתיע ביותר ברשימה הוא דווקא זה של ראש ממשלת ארמניה, ניקול פשיניאן. בניגוד לאורבן, בולסונארו או מיליי, פשיניאן אינו מזוהה עם תנועת MAGA או עם הימין הפופוליסטי העולמי. הוא כן מנהיג פרו-מערבי שפועל לקרב את ארמניה לארצות הברית ולאיחוד האירופי ולצמצם את תלותה המסורתית ברוסיה. וזה אולי בכל זאת מה שגרם במאי 2026 לטראמפ להעניק לו תמיכה מלאה לקראת הבחירות לפרלמנט.

הרקע היה גיאופוליטי. ממשל טראמפ השקיע מאמצים בקידום הסדר בין ארמניה לאזרבייג'ן, ושימורו של פשיניאן בשלטון נתפס בוושינגטון כתנאי חשוב להמשך התהליך. טראמפ אפילו השתמש בהתאמה מקומית לסיסמת הבחירות שלו, בקריאה להפוך את ארמניה לגדולה שוב. ב-7 ביוני נערכו הבחירות. מפלגת "החוזה האזרחי" של פשיניאן ניצחה עם קרוב ל-50% מהקולות והבטיחה רוב בפרלמנט. הניצחון המחיש היבט נוסף במדיניותו של טראמפ: התמיכה הבינלאומית אינה נובעת תמיד מהזדהות אידיאולוגית. לעיתים הוא מוכן לתמוך במנהיג שאינו שייך למשפחה הפוליטית שלו, כל עוד הוא סבור שהדבר משרת אינטרס אמריקאי. במילים אחרות, ברכת טראמפ היא לא רק ביטוי של אחווה פוליטית. לפעמים היא חלק מעסקה.

התמונה רחבה יותר מרשימת המועמדים שטראמפ תמך בהם ישירות. בדצמבר 2025 ניצח בבחירות לנשיאות צ'ילה חוסה אנטוניו קאסט, איש ימין שמרן, עם כ-58% מהקולות בסיבוב השני. בבוליביה ניצח באוקטובר אותה שנה רודריגו פאס, ובפרו נבחרה ביוני 2026 קייקו פוג'ימורי לנשיאה לאחר מרוץ צמוד במיוחד. גם בצ'כיה חזר לשלטון אנדריי באביש, איש עסקים ופוליטיקאי פופוליסטי המזוהה עם חלק מרעיונותיו של טראמפ.

כל אלה מצביעים על התחזקות של מחנות שמרניים, לאומניים או פרו-אמריקאיים במדינות שונות, אך לא כולם זכו לתמיכת בחירות אישית ומפורשת מטראמפ. בצ'ילה, למשל, טראמפ הציג בדיעבד את ניצחונו של קאסט כהצלחה של המחנה שלו, אף שלא תועדה הודעת תמיכה ישירה בו לפני ההצבעה. במקרים אחרים, כמו בפרו, הניצחון התקבל בברכה בוושינגטון, אך אין בכך כדי להפוך את המועמדת למי שנבחרה בחסות תמיכה אישית של הנשיא.

ההבחנה חשובה משום שהיא מונעת את הטעות שבה נופלים לעיתים גם תומכיו וגם מתנגדיו של טראמפ: לייחס לנשיא האמריקאי אחריות לכל ניצחון או הפסד של הימין ברחבי העולם.

אחד הרגעים המסקרנים ביותר בסיפור התרחש דווקא בחדר הסגלגל ביולי 2026. טראמפ אירח את ראש ממשלת עיראק החדש, עלי א-זיידי, והתגאה במעורבותו בהגעתו לשלטון. הנשיא סיפר כי א-זיידי ניצח בבחירות קשות, והוסיף שכמעט כל המועמדים הזרים שבהם תמך פשוט מנצחים. הוא הזכיר כדוגמאות את קולומביה ואת ארגנטינה.

אלא שבמקרה העיראקי היה פרט קטן ומהותי: א-זיידי כלל לא התמודד כמועמד בבחירות לפרלמנט. הוא הגיע לתפקידו בעקבות משא ומתן בין הגושים הפוליטיים העיראקיים, לאחר שטראמפ התנגד למועמדותו של ראש הממשלה לשעבר נורי אל-מאלכי ואיים בהשלכות על יחסי ארצות הברית ועיראק אם ייבחר.

למעשה, זה היה מקרה שבו ההשפעה האמריקאית על בחירת מנהיג הייתה ממשית, אך לא באמצעות תמיכה במועמד שניצח בקלפי. האירוע המחיש גם את נטייתו של טראמפ להציג הישגים דיפלומטיים ופוליטיים כחלק מרצף אישי של ניצחונות בבחירות, גם כשהתמונה מורכבת יותר.

כעת מגיע תורה של ישראל. במשך חודשים ארוכים התנהל טראמפ בזהירות בכל הנוגע לבחירות הקרובות. למרות יחסיו האישיים עם נתניהו, ועל אף שיתוף הפעולה ההדוק בין שתי הממשלות, הנשיא נמנע מהבעת תמיכה חד-משמעית.

ברקע עמדו גם חילוקי דעות סביב המלחמה באיראן, עתידה של רצועת עזה ומהלכים מדיניים שביקש טראמפ לקדם.

אבל ב-18 באוקטובר, תשעה ימים לפני הבחירות בישראל, הוא החליט להתייצב לצדו של ראש הממשלה.

טראמפ הציג את נתניהו כמנהיג אמיץ וכשותף משמעותי למאבק באיראן. בכך העניק לו נכס פוליטי ברור: האפשרות לטעון בפני הבוחר הישראלי כי המשך כהונתו מבטיח קשר ישיר וייחודי עם הנשיא האמריקאי.

אלא שלצד התמיכה הזאת נשמעה גם ההסתייגות של ואנס, שהבהיר כי אינו מתכוון להתערב בבחירות בישראל. הפער בין הנשיא לסגנו אינו משנה את עצם התמיכה של הבית הלבן בנתניהו, אבל הוא מדגים את השאלה הרחבה יותר: האם פוליטיקאים אמריקאים צריכים להתערב בפומבי בבחירת מנהיגיהן של מדינות אחרות? התשובה תלויה, בין היתר, בדרך שבה תופסים הבוחרים את היחסים עם ארצות הברית.

בהונדורס ובארגנטינה הצליח טראמפ לחבר את התמיכה שלו להבטחה, מפורשת או משתמעת, לסיוע כלכלי. ביפן ובפולין הוא סימל שותפות אסטרטגית וביטחונית. בארמניה הוא תמך בהמשך מהלך מדיני שארצות הברית מעוניינת בו.

בהונגריה, לעומת זאת, אפילו הגעתו של סגן הנשיא לבודפשט לא הצליחה לשכנע את הציבור להעניק לאורבן עוד ארבע שנים.

גם בישראל עשויים לפעול שני כוחות מנוגדים. בקרב בוחרים הרואים בטראמפ בעל ברית מרכזי של ישראל, התמיכה שלו עשויה לחזק את נתניהו. אבל עבור מי שמבקשים שינוי בהנהגה בשל סוגיות ביטחוניות, כלכליות או פוליטיות פנימיות, ייתכן שגם ברכת הנשיא האמריקאי לא תשנה את ההצבעה.

יתרה מכך, התמיכה הפומבית של נשיא ארצות הברית עשויה להפוך בעצמה לנושא במערכת הבחירות, כאשר השאלה איננה רק מי ינהיג את ישראל, אלא עד כמה ראוי שגורם זר ישפיע על ההכרעה. ודאי כשטראמפ מאיים ואומר - אם ביבי לא ייבחר, לא אתקוף לבדי באיראן.

אז מה באמת שווה תמיכתו של דונלד טראמפ? התשובה, לפחות על סמך מערכות הבחירות שנערכו בשנים האחרונות, אינה חד-משמעית. טראמפ יכול להעניק למועמדים חשיפה בינלאומית, יוקרה פוליטית, גישה לבית הלבן ולעיתים גם ציפייה לסיוע כלכלי או ביטחוני. במקומות מסוימים אלה נכסים בעלי משמעות רבה.

אבל הוא אינו יכול להבטיח ניצחון. התמיכה שלו לא הצילה את בולסונארו בברזיל ולא מנעה את נפילתו של אורבן בהונגריה. גם פוליטיקאים שאימצו את סגנונו ברומניה ובאוסטרליה גילו שהקשר הרעיוני לתנועת MAGA אינו מספיק כדי לשכנע את רוב הבוחרים.

מנגד, נברוצקי בפולין, טאקאיצ'י ביפן, אספורה בהונדורס, פשיניאן בארמניה ודה לה אספרייה בקולומביה יכולים להעיד שהתמיכה האמריקאית בהחלט יכולה להשתלב במערכת בחירות שמסתיימת בניצחון. אלא שהשאלה החשובה ביותר נותרת ללא תשובה מוכחת: האם הם ניצחו בזכות טראמפ, או שטראמפ ידע לזהות מועמדים בעלי סיכויים טובים והצטרף אליהם בזמן?

זוהי בדיוק התעלומה של חותמת התמיכה הנשיאותית. טראמפ אוהב להציג את עצמו כאיש שמכתיר מנצחים. כשהם מנצחים, הוא יכול להציג את התוצאה כהישג שלו. כשהם מפסידים, כפי שקרה בהונגריה, הוא מסוגל להזכיר שלא היה מעורב במיוחד.

בעוד ימים אחדים יצביעו אזרחי ישראל, ויוכלו להעניק תשובה מקומית משלהם לשאלה שמעסיקה כיום פוליטיקאים ברחבי העולם. כי אחרי כל התמונות בחדר הסגלגל, ההצהרות ברשתות החברתיות, ההבטחות לשיתוף פעולה והברכות מוושינגטון, נשאר כלל אחד שהנשיא האמריקאי אינו יכול לשנות: דונלד טראמפ יכול להעניק תמיכה מלאה ומוחלטת. את הקולות צריכים המועמדים להשיג בעצמם.