“פתאום הרגשתי פה פחד”, אומרת מיקה סגל. במשך כשנתיים, הישראלית מקיסריה הרגישה שמילאנו היא העיר שלה. היא עברה אליה ללימודי מנהל עסקים ואופנה, הסתובבה בחופשיות ודיברה עברית בטלפון בלי לחשוב על כך יותר מדי. “הרגשתי מאוד בטוחה במילאנו”, היא מספרת.
אחרי ימי ההפגנות והביזה, הביטחון הזה התערער: ״לא יצאתי מהבית יומיים”. כשיצאה לבסוף, פגשה חנויות סגורות ורחובות שוממים. ״זה הזוי. אני ישראלית, קרת רוח, וזה היה באמת מפחיד להסתובב ברחובות”. היא מספרת על הודעות אזהרה בקבוצות הלימודים ועל דלתות שנסגרו במוסד שבו היא לומדת. המצב נרגע, לדבריה, אבל ברקע כבר נשמעו הקריאות להפגין שוב בשבת.
החשש מסבב נוסף מלווה כעת כמה ממוקדי המחאה באירופה. בצרפת נשרף בית העירייה ההיסטורי של לימוז’, ובמרסיי נפגעו מאות עסקים. במילאנו נפרצו חנויות והתחוללו עימותים עם המשטרה. מחאות על חינוך, שכר ודיור התקיימו לצד מוקדי אלימות שהותירו חלונות מנופצים ותושבים החוששים לצאת מהבית.
לקראת שבת, הודיע היום שר הפנים הצרפתי לורן נונז על גיוס 70 אלף אנשי כוחות ביטחון ברחבי המדינה. הוא הזהיר מקריאות ברשת לתקיפת מבני ציבור, שאותן ייחס לשמאל הקיצוני. “אנחנו לא מדברים על הפגנה נחמדה”, אמר.
בצרפת, באיטליה ובפורטוגל נערכים להפגנות נוספות. ביוון ובאוסטריה יצאו לרחובות תלמידים, סטודנטים ומורים. בסרביה, תנועה שצמחה במחאה עומדת למבחן בקלפי. המאבקים שונים ממדינה למדינה, אבל הזעם חוצה גבולות. האם המחאות המקומיות מתחברות לגל שישנה את פניה של אירופה?
איטליה: “יש סיבה למחות. אבל יש דרך”
במילאנו, המחאה פגשה את לב העיר המסחרית. ב-17 באוקטובר יצאו אלפים למצעד נגד יוקר המחיה ומצב השירותים הציבוריים. בהמשך תועדו יידוי אבנים והצתות, ולמחרת נמשכו העימותים והביזה. חנויות ספורט, ביגוד וטלפונים נפגעו. בימים הבאים כיסו עסקים חלונות בלוחות ופינו סחורה מהתצוגה מחשש שהפורעים יחזרו.
“עצוב שהמשטרה פה לא יודעת להתמודד”, אומרת סגל. “יכולים לנקוט באמצעים יותר חמורים. היה שבוע מאוד מפחיד”. היא סבורה שקבוצות ניצלו את המחאה לביזה: “כל המהגרים פה פשוט קפצו על ההזדמנות הזאת והתחילו להשתולל”, היא אומרת, ומתארת גם דגלי “פרי פלסטין” שלתחושתה לא היו קשורים לדרישות המחאה.
ולצד הכעס, היא מכירה במצוקה: ״אני באמת חושבת שיש סיבה לכל מחאה. המשכורות באיטליה על הפנים, המצב לא פשוט. מכירה איטלקים שהולכים לעבוד בשווייץ כדי להרוויח נורמלי. אבל יש דרך”.
באיטליה מתקיימים במקביל כמה מאבקים: תלמידים דורשים יותר כסף לחינוך ופחות לנשק, איגודים מציבים דרישות שכר, דיור ובריאות - ובדרום מובילים חוסמים כבישים במחאה על מחירי הדלק. לקראת השבת הופצו קריאות התארגנות נוספות שמאיימות על השקט.
צרפת: מהכיתה לבית העירייה הבוער
בצרפת, תחילת הסיפור הייתה רחוקה מתמונות ההרס. המורה דיאן די סקיולו ממרסיי סיפרה לרויטרס שבכיתתה 37 תלמידים, ושבתחילת שיעורים היא שולחת אותם לחפש כיסאות ושולחנות בכיתות סמוכות. בהמשך הצטרפו למאבק עובדים, איגודים ואנשי האפודים הצהובים. ב-17 באוקטובר השתתפו בהפגנות כ-550 אלף איש לפי משרד הפנים. לצד תהלוכות שקטות התרחשו מהומות חמורות: בית העירייה בלימוז’ נשרף, משרד התיירות בליון הוצת וחנויות נבזזו.
רישארד בן ה-76 מכיר את מרסיי מאז שהגיע אליה ב-1962, אחרי עצמאות אלג’יריה. ב-1968 עבר לישראל, שירת בצבא וב-1976 חזר לצרפת. מקצועו נהג אוטובוס. “צרפת תמיד הייתה מדינה של מחאות ושל אנשים שמתלוננים”, הוא אומר. הוא מבחין בין המפגינים לפורעים: “הקבוצות נפרדות והתהלוכות אינן באותם מקומות”. בעיניו, הרשויות נכשלות באכיפה, אך השוטרים עצמם “עושים כמיטב יכולתם כדי להגן על האוכלוסייה, עם האמצעים שיש להם - כלומר, כלום”.
כששואלים מה השתנה בחייו, הוא משיב: “בחיי היומיום שלי לא השתנה דבר, חוץ מדבר אחד: אנחנו לא עונדים שום סימן המעיד על השתייכותנו לדת היהודית”. הוא ממשיך בשגרה, אך מרגיש עוינות. “אני נוהג כמו בת יענה: כל עוד לא תוקפים אותי ולא מקללים אותי, אני ממשיך הלאה. מבחינתנו המצב נפיץ”.
רישארד מאשים את מפלגת “צרפת הבלתי כנועה”, LFI, בהקצנת צעירים סביב עזה ומקווה לשינוי בבחירות. וכשהשיחה מגיעה לעתיד, הכעס מפנה מקום לדאגה. “מבחינתי, העתיד כבר מאחוריי. אני חושב בעיקר על ילדיי. יהיה להם עתיד עגום למדי”. על ישראל הוא אומר: “מדינה יפה מאוד, עם דמוקרטיה יוצאת דופן”. מבחינתו, קיומה מבטיח דבר חיוני: “יש מקום למצוא בו מקלט”.
לקראת שבת נאסרו הפגנות במרסיי ובליון. כוחות “סנטינל” מיועדים לסייע באבטחה נייחת ולפנות כוחות אחרים למשימותיהם. באורליאן צפויה הפגנה נגד כינוס האיחוד הלאומי, ולמחרת עצרת פתיחת הקמפיין של מארין לה פן. המחאה כבר משתלבת במרוץ לנשיאות.
ספרד: האישה שלא שבה הביתה
בספרד, משבר הדיור קיבל את פניה של מריקרמן אבסקל, בת 87, שפונתה מביתה במדריד ב-23 בספטמבר והועברה לבית חולים. לפי RTVE, תמונות הפינוי הציתו התרחבות של הפגנות ומאהלים. היא מתה ב-7 באוקטובר בלי לחזור לביתה.
סיפורה העניק למאבק על מחירי השכירות והגנת הדיירים סמל אישי. במקביל, הממשלה קידמה הגנות על דיירים וצעדים נגד רכישות ספקולטיביות, אך הקונגרס דחה אותם. בהמשך הכריז ראש הממשלה פדרו סאנצ’ס על בחירות מוקדמות ל-29 בנובמבר. הלחץ ברחוב פגש ממשלה שלא הצליחה להשיג רוב לצעדיה.
כעת מתקדמים האיגודים לעבר שביתה כללית ב-11 בנובמבר. לצד ההתרחבות יש גם שחיקה: המאהל בבילבאו נסגר אחרי כשלושה שבועות, משום שלא היו די משתתפים שיחליפו את הפעילים. התמונות יכולות להוציא אנשים לרחוב; כדי להחזיק מחאה נדרשים גם מי שיישארו בלילה ויחזרו למחרת.
פורטוגל: “אין לנו בית, מקימים אוהלים”
בפורטוגל, המאבק על מקום לגור בו הפך למאבק על המקום בכיכר. ב-20 באוקטובר פינתה המשטרה אוהלים בליסבון ובפורטו. לפי הודעתה, 55 נעצרו בליסבון בחשד לאי-ציות. המשטרה תיארה פעולה מידתית, ואילו המפגינים האשימו באלימות.
הפעילים החליטו לחזור וללון בכיכר רוסיו גם בלי אוהלים, ובאספות נקבעו תהלוכות לשבת. הסיסמה שנבחרה בליסבון, “אין לנו בית, אנחנו מקימים אוהלים”, חיברה בין המצוקה לבין אמצעי המחאה שפונה.
יש גם קשר מתועד לאיטליה: איגוד CGTP פרסם תמיכה במאבק האיגוד האיטלקי CGIL וכינה אותו מקור השראה. למאבק שורשים מקומיים, ובשבת ינסו הפעילים להראות שפינוי האוהלים לא פיזר את הציבור שמאחוריהם.
בלגיה, יוון ואוסטריה: המאבק מתחיל בכיתה
בבלגיה, תלמידים וסטודנטים מוחים על עלויות החינוך ועל רפורמות שלדבריהם מאיימות על הנגישות להשכלה. בהפגנה בבריסל ב-17 באוקטובר התרחשו עימותים, והמשטרה השתמשה בגז מדמיע ובמכת”זיות. לפי רויטרס, המחאה הושפעה בחלקה מצרפת, אך דרישותיה מופנות למדיניות המקומית.
ביוון, המחאה התפרסה מעבר לבירה. ב-21 באוקטובר הפגינו תלמידים, סטודנטים ומורים בכ-50 ערים סביב מחסור בכוח אדם, תשתיות חינוך ודיור. החיבור בין הקבוצות הרחיב את המאבק מבעיות בתי הספר לתנאים המאפשרים לצעירים ללמוד ולחיות. אלפתריה יאנולה, ראש אגודת סטודנטים, בת 21 מאתונה, אמרה לרויטרס שהמוחים מאחדים את קולם עם הצעירים בצרפת ובספרד.
באוסטריה יצאו אתמול סטודנטים ועובדי אוניברסיטאות להפגנה בווינה נגד קיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה. ארגון הסטודנטים העריך שהגיעו כ-30 אלף. המחאה נתמכה בידי מוסדות אקדמיים וחיברה בין הלומדים לעובדים.
אלבניה וסרביה: מהרחוב לשאלת השלטון
באלבניה, מחאת הסטודנטים והמרצים כוללת דרישה להתפטרות ראש הממשלה אדי ראמה. אתמול צעדו מפגינים לעבר הפרלמנט. בחוץ המחאה תוארה כשלווה ברובה, בזמן שבאולם התפתחו עימותים בין חברי הפרלמנט. הלחץ הציבורי והעימות הפוליטי נפגשו באותו מקום, אך האלימות בתוך האולם אינה מעידה על התנהלות המפגינים בחוץ.
בסרביה, התנועה שצמחה בעקבות אסון תחנת הרכבת בנובי סאד ב-2024 הפכה את המאבק בשחיתות לדרישה מרכזית, ובהמשך העמידה רשימת מועמדים לפרלמנט. אתמול התקיימה עצרת סיום הקמפיין, וביום ראשון תיבחן יכולתה לתרגם את ההתגייסות ברחובות לקולות ולמושבים.
בין הזעם לפחד
האם זהו תחילתו של “אביב אירופי”? המחאות עדיין אינן תנועה אחת: בספרד ובפורטוגל נאבקים על קורת גג, ביוון ובאוסטריה על תנאי הלימודים, ובסרביה על שינוי פוליטי. אבל ההשפעה ההדדית ניכרת.
אצל מיקה ורישארד, השאלה מקבלת פנים אישיות. היא הגיעה למילאנו ללמוד וליהנות מהעיר שבחרה, ולראשונה הסתגרה בבית מפחד. הוא חי במרסיי עשרות שנים, מסתיר את זהותו היהודית וחושב על העתיד בעיקר דרך ילדיו. שניהם רוצים להרגיש בטוחים במקום שבו הם חיים.
בסוף השבוע ייצאו שוב מפגינים לרחובות, ותושבים ובעלי עסקים יחששו מסבב נוסף של הרס. המבחן של הממשלות יהיה להשיב את הביטחון וגם לענות למצוקה שהוציאה אנשים מהבית. רחוב שקט יותר יאפשר למיקה לצאת בלי פחד. כדי שרישארד יאמין שלילדיו מחכה עתיד טוב יותר, יידרש כנראה הרבה יותר.