אתי כרייף יצאה עם בנה אוהד ובת זוגו גלי, שניהם חיילים בחיל הים, לחמישה ימים של חופשה משפחתית בפריז. שלושה לילות בעיר האורות, סיורים, מסעדות וקצת זמן איכות משפחתי. השלושה אפילו חלקו חדר אחד ומיטה אחת. "בשבילי זה כבוד גדול שהם בכלל רוצים לנסוע איתי", היא אומרת בחיוך. אלא שבשבת, הפכה החופשה במלון "מריוט שאנז אליזה" היוקרתי לחוויה אחרת לגמרי: המון זועם ברחובות, אנשים רצים בבהלה, מפגינים רעולי פנים, חלונות מנופצים, עשן ומלון שהסתגר מאחורי מחסומים.
"ידענו שהולכות להיות הפגנות, אבל לא התרגשנו", מספרת כרייף בראיון בלעדי לוואלה. "אנחנו למודי הפגנות גם בארץ. ידענו שיש חשש גם מאנטישמיות, ודיברנו בדרך על לא לדבר בעברית ולהצניע סממנים, אבל התחושה בפריז הייתה הרבה פחות חמורה ממה שחששנו".
"בשבת בבוקר עוד יצאנו לסיור מודרך", מספרת כרייף. "שאלתי את המדריך אם צפוי שינוי בתוכניות בגלל ההפגנות. עשינו את הסיור כרגיל, ואחר הצהריים החלטנו לחזור ברגל ולחוות קצת את העיר. ואז, בשאנז אליזה, פתאום שמענו המולה. רחש כזה של משהו שמתרחש. משהו שזורם אלינו וכל הזמן הולך ומתגבר. אנשים לידנו התחילו להתכווץ, חלקם התחילו לרוץ. ואז אנחנו רואים דגלי פלסטין, אנשים רעולי פנים, חלקם עם מסכות".
"אווירה של זעם ואלימות"
"המון שהלך והתרבה. אנשים רצים, אווירה של זעם ואלימות, מפגינים שמתחילים לשבור דברים ולזרוק חפצים", סיפרה כרייף על מה שראתה ברחובות. "אתה רואה את זה מתקרב אליך. זה כבר לא משהו שאתה צופה בו מרחוק. זה מגיע אליך, ואתה מבין שאתה עלול למצוא את עצמך בתוך ההמון הזה".
"פחד התגנב ללב", היא תיארה את התחושות. "אמרנו לעצמנו, טוב, נלך מהר, הכול בסדר. אבל הילדים התחילו לחשוש, אולי יזהו אותנו, אולי משהו יקרה. אלה היו רגעי מתח, בעיקר מתוך דאגה אליהם. אתה פתאום מבין שאתה בארץ זרה, בעיר זרה, והמון מתחיל להתנהג בבריונות יתרה. זה מבהיל".
כרייף מתארת כיצד בתוך זמן קצר הפך החשש לתחושת מצוקה של ממש. "היינו צריכים להחליט לאן ללכת. מצד אחד ההמון, מצד שני אנחנו לא מכירים את הרחובות. החלטנו לברוח לרחוב צדדי, אבל בשלב מסוים הרגשנו שאנחנו קצת כלואים. הכול מתרחש בתוך שניות. אתה לא יודע לאן זה יתפתח, אם מישהו יזהה אותנו כישראלים, ואם נצליח להגיע למקום בטוח".
"אוהד החליט להזמין אובר, כי חשבנו שזה יהיה בטוח יותר. הנהג הגיע והרגיע אותנו", מספרת כרייף על רגעי החילוץ מהמהומות. "הוא אמר, 'תירגעו, תירגעו, הכול בסדר'. זו הייתה נסיעה של חמש דקות, אפילו פחות, אבל הוא לא יכול היה להגיע עד למלון. ירדנו בפינה והלכנו מהר. בדרך ראינו שמשות מנופצות, אופניים וגרוטאות שנערמו לשריפה, ברזלים זרוקים על הכביש. אתה לא מאמין שזה אחד הרחובות המפוארים באירופה".
"אני ברחובות עזה או בשאנז אליזה? מה קורה פה?"
"תוך שניות מהרגע שנכנסנו, המלון הוגף. סגרו את הכניסה מבפנים עם לוחות עץ, שבעה שומרים עמדו בכניסה", היא תיארה את הדקות הראשונות לאחר שהגיעו למרחב בטוח יותר - המלון. "גם החנויות היוקרתיות מסביב התחילו להיסגר מאחורי פלטות ברזל. אני רואה חנויות של המותגים הכי מפוארים בעולם ושואלת את עצמי: מה זה, אני ברחובות עזה או בשאנז אליזה? מה קורה פה?".
לדבריה, תחושת החרדה לא נעלמה גם אחרי שנכנסו למלון. "אנשים ביקשו להיכנס והשומרים סימנו להם ללכת מאחור. לא נתנו להיכנס. אנחנו התמקמנו בלובי מול החלון הגדול, בעיקר מסקרנות, לא מבינים מה קורה. ראינו את ההמון מתגבר, ראינו עשן. לא ידענו אם זה מבקבוקי תבערה, מרימוני הלם או ממשהו אחר. לא נתנו לאף אחד לצאת, להיכנס או אפילו להתקרב לדלת".
כרייף המשיכה לתאר את האווירה במלון. "כמו שכונה", היא צוחקת. "כל האורחים הצטופפו בלובי. המלצרים לא כל כך הגיעו, אנשים כעסו. הוציאו מגשים עם פיצה וצ'יפס, רק תאכלו ותשתו. אנשים צילמו, הראו אחד לשני תמונות. כולם היו בתוך האירוע הזה".
"היינו קצת חרדים. עלינו לחדר, חצי צוחקים על המצב וחצי מוטרדים. החדר שלנו פנה לחצר פנימית את הרחוב לא ראינו מהחלון, לטוב ולרע. נעלנו טוב טוב את הדלת ואמרנו, רגע, מה יקרה אם... מצד אחד יש מתח, יש דאגה, בעיקר לילדים. אבל אני לא יכולה להגיד שלא ישנתי. ברגע שנכנסנו למלון הבנו שאנחנו מוגנים. אנחנו ישראלים ויהודים, ראינו דבר אחד או שניים בחיים. זו הייתה חוויה מסעירה ומטרידה, אבל אני יודעת שאחרים חוו דברים מפחידים הרבה יותר".
למרות הכל - החופשה חייבת להימשך
למחרת בבוקר, היא מספרת, נחשפו ממדי ההרס. "יצאנו החוצה וראינו חנויות מנופצות, אחרות סגורות, ובית קפה מפויח שישבנו בו רק ערב קודם. זה היה מחזה סוריאליסטי. אתה מסתובב בשאנז אליזה ולא מאמין למראה עיניך".
נסענו ליורודיסני, חצי שעה משם, ופתאום אתה נכנס לעולם של אגדות", מספרת כרייף על המשך הטיול. "מצד אחד אני שומעת חדשות, מתעדכנת במה שקורה, ומצד שני אנחנו בעולם אחר לגמרי. זה קצת כמו במדינת ישראל".
כרייף הדגישה כי מבחינתה, המהומות עוררו גם מחשבות החורגות מהחוויה האישית. "זו לא הייתה הפגנה אנטישמית במהותה, אבל היו בה סממנים שאנחנו כישראלים וכיהודים קולטים מיד. האלימות, הבריונות, הקריאות 'פרי פלסטיין'. זה לא היה העיקר, אבל זה היה שם, ואותנו זה מיד מרתיע. אני מקווה שגם שאר העולם יראה את זה, יבין שזה קיים ויבין קצת יותר גם אותנו ואת הצד שלנו".
כרייף העבירה מסר למי שמתכנן להגיע בכל זאת לטייל ברחובות פריז: "שייקח בחשבון שמקומות סגורים, מסעדות סגורות, התחבורה לא עובדת כסדרה ונהגי המוניות שוחטים במחירים. אנחנו ויתרנו על לא מעט תוכניות. מצד שני, לנו היה מזל, גם בגוף, גם בנפש וגם בראש. אני לא מזלזלת בפחד של אחרים, אבל אנחנו בחרנו לראות בזה גם חוויה".
"צרפת קיבלה את האינתיפאדה בפרצוף"
"אולי צרפת מתעוררת. אולי היא מתחילה להבין מה המשמעות של בריונות ושל מתן לגיטימציה לדברים האלה. הם רצו לגלובלייז את האינתיפאדה? אז הם קיבלו את האינתיפאדה בפרצוף. אני מקווה שזה יעזור להם עכשיו להבין את ישראל".
גם בנמל התעופה, לקראת טיסת אל על הביתה, ניכרו לדבריה השלכות המהומות. "הייתה אבטחה הרבה יותר כבדה מהרגיל. מחוץ לטרמינל ראינו שריוניות, שוטרים וחיילים חמושים. גם ככה בטיסות אל על אנחנו רגילים לאבטחה מוגברת, אבל הפעם זה היה הרבה מעבר לזה. בדקו אותנו באופן קפדני. כל הישראלים שנפגשו שם החליפו חוויות, התחבקו, הראו תמונות, צחקו. דעות פוליטיות, הכול התערבב".
"אני ישראלית, אני יהודייה, עברנו וראינו הרבה דברים בחיים", סיכמה את החוויה החריגה ולא שגרתית שעברה. "הלב שלי בישראל. ועכשיו? אני יושבת כאן בטרמינל לפני בורדינג, מזמינה לי כוס יין, וכבר מאד רוצה הביתה".
פעם הם אמרו אחרת. זוכרים מה הפוליטיקאים שלנו אמרו בעבר? יצאנו לבדוק