בבית של מריקרמן אבסקל כבר עמדו קופסאות קרטון. ערב הפינוי, כשכתבי ״אל פאיס״ הגיעו לדירתה ברובע רטירו במדריד, הקשישה בת ה-87 התקשתה ללכת ונזקקה לכיסא גלגלים. בתוך הבית נשארו התצלומים והחוזה הישן שחתם אביה ב-1956. מחוץ לו נערכו שכנים ופעילים לעוד לילה של ניסיון לעצור את הפינוי. זה היה הניסיון הרביעי.
״גרתי כאן 71 שנים. אני לא רוצה לעזוב״, אמרה לתומכיה. למחרת, 23 בספטמבר, סביב אחת בצהריים, צוותי הרפואה העבירו אותה באלונקה לאמבולנס. מעבר למחסום המשטרתי קראו האנשים שהגיעו להגן עליה. האמבולנס לקח אותה לבית החולים גרגוריו מרניון. היא לא שבה לדירה.
בין הפינוי למותה ביום רביעי השבוע חלפו שבועיים. בזמן הזה הפך שמה לכינוי של חקיקת חירום, אוהלים הוקמו בלב מדריד, רבבות יצאו לרחובות והממשלה הפסידה בשתי הצבעות מכריעות. ראש הממשלה פדרו סאנצ׳ס החליט להקדים את הבחירות. מאבק שהחל על קשישה אחת שתוכל להישאר בביתה הפך למאבק על הנהגת ספרד.
אבל בשביל מריקרמן, לפני שהייתה סמל, זו הייתה דירה אחת ברחוב אלקלדה סאינס דה ברנדה. משפחתה נכנסה אליה בחוזה מן הסוג המכונה בספרד ״שכירות ותיקה״. אחרי מות אביה עבר החוזה לאמה, ולאחר מות האם ב-2005 - אליה. במשך שנים היא המשיכה להתגורר שם ולשלם. לימים, העברת החוזה הזאת נעשתה למוקד המאבק על הבית.
החברה שרכשה את הדירה, אורבגסטיון, טענה שההעברה השנייה כבר פקעה לפי החוק. מריקרמן זכתה תחילה בהליך, אך בהמשך התקבלה עמדת החברה. נכותה המוכרת הייתה בשיעור של 50%, מתחת לסף של 65% בחריג הרלוונטי להמשך החוזה. הפער בין הזכות להישאר כפי שהיא הבינה אותה לבין תנאי החוק הסתיים בצו פינוי.
לצדו של הוויכוח המשפטי ניצבה מציאות כלכלית פשוטה. לפי הדיווחים, התשלום החודשי שלה, כולל הוצאות, היה בסביבות 450–500 אירו. ארגון השוכרים טען שהוצע לה חוזה חדש ב-1,650 אירו, יותר מהפנסיה החודשית שלה. החברה אמרה שהציעה הנחה משמעותית ממחיר השוק. גם הצעה מוזלת, מבחינת בעל הנכס, יכולה להיות סכום שהדיירת אינה מסוגלת לשלם.
אורבגסטיון דחתה את טענות הפעילים שהציגו אותה כגוף השקעות ספקולטיבי. החברה מסרה כי היא חברה קטנה ממדריד, שרכשה דירה אחת בלבד ופעלה בהתאם להחלטות בתי המשפט. ריקרדו אלונסו, מבעלי החברה, האשים את ארגון השוכרים: ״הם רצו להפוך את מריקרמן לסמל״. מנגד, עורכת דינה ביאטריס דורו טענה שהחברה לא הקשיבה להצעות לפשרה. מאחורי תמונת הפינוי שהסעירה את ספרד נותרה מחלוקת חריפה: האם אפשר היה להגיע להסדר שישאיר את מריקרמן בביתה עוד לפני שהגיעו השוטרים?
גם אחרי שאושפזה, מריקרמן המשיכה לדבר אל האנשים שהתייצבו לצדה. ״זה לא הצליח, אבל בבקשה, המשיכו להיאבק״, אמרה במסר שפורסם מבית החולים. בן דודה ויסנטה סיפר על תשישותה ועל הדאגה מכך שאינה רוצה לאכול. בעוד משפחתה חיכתה לשיפור במצבה, דבריה כבר הופנו לתנועה רחבה יותר של אנשים שחששו לאבד את ביתם.
צריך לומר ביושר, האנשים האלה היו ברחובות עוד לפניה. באפריל 2025 התקיימו הפגנות דיור בכ-40 ערים בספרד. שוכרים מחו על מחירים, על מחסור בדירות ועל הפיכת בתי מגורים לדירות תיירות. מריקרמן לא יצרה את המשבר, וגם לא את ההתנגדות לו. הפינוי שלה נתן לבעיה שנמשכה שנים פנים, שם ותמונה שאפשר היה לזכור.
ב-26 בספטמבר, אחרי הפגנה במדריד, הוקמו האוהלים הראשונים בפוארטה דל סול. המאבק על דירתה התרחב למאבק על הכללים של שוק השכירות. ארגון השוכרים קידם הצעה שכונתה ״צו מריקרמן״: חידוש אוטומטי של חוזים, הקפאת שכר דירה, טיפול בחוזים עונתיים ובשכירת חדרים, ומניעת פינוי בלי חלופה. מריקרמן עצמה קראה מבית החולים לסאנצ׳ס לפעול.
ב-3 באוקטובר נפגשו ארבעה טורי צועדים בכיכר סיבלס במדריד. נציגות הממשלה אמדה את מספר המשתתפים ב-70 אלף, המארגנים טענו לחצי מיליון. יומיים אחר כך צעדו בברצלונה 20 אלף איש לפי המשטרה העירונית, ו-120 אלף לפי המארגנים. מאחורי הפערים הגדולים בספירה הייתה דרישה משותפת לשינוי - והמחאה כבר דיברה על שביתה כללית.
הזעם הופנה גם אל הממשלה. המפגינים רצו הגנה מפני בעלי נכסים, אבל דרשו מהרשויות להסביר מדוע אותה הגנה לא הגיעה בזמן. ולריה ראקו, דוברת ארגון השוכרים, תיארה אחרי ההצבעות ״פרלמנט שנחטף בידי בעלי האינטרס בהכנסות משכירות״. בשביל סאנצ׳ס, המחאה הייתה גם לחץ לפעול וגם הזדמנות להעמיד את הדיור במרכז העימות עם יריביו.
סיפור של דיירת אחת מצא קהל גדול
המספרים מסבירים מדוע סיפור של דיירת אחת מצא קהל כה גדול. מחירי הדירות בספרד עלו ברבעון השני של 2026 ב-12.2% לעומת השנה הקודמת. בספטמבר עמד מחיר השכירות המוצעת במדריד על 23.4 אירו למ״ר ובברצלונה על 20.1. אלה מחירי מודעות, לא התשלום בכל החוזים הקיימים, אך הם ממחישים את השוק שפוגש מי שנאלץ לחפש בית חדש.
בנק ספרד העריך בספטמבר שמאז 2021 הצטבר מחסור של כ-755 אלף דירות. במחקר על שוק השכירות הוא הצביע על ביקוש הגדל מהר מההיצע, ריכוז אוכלוסייה בערים, שימוש בדירות לתיירות ומלאי קטן של שכירות חברתית. בוויכוח הציבורי, כל צד מדגיש חלק אחר: הממשלה מבקשת לחזק הגנות והתערבות, מתנגדיה מזהירים מפגיעה בהיצע. הסיפור של מריקרמן ממחיש את המחיר האנושי של המשבר, אך אינו מכריע לבדו בוויכוח על פתרונו.
הממשלה ניסתה להשיב באמצעות שני צווי חקיקה שאושרו ב-29 בספטמבר. ב-2 באוקטובר נדחו שניהם בקונגרס: הראשון ברוב של 178 מול 172, והשני, שעסק בחידוש חוזי שכירות, ברוב של 184 מול 166. מפלגת ז׳ונטס הקטלאנית הצטרפה למפלגה העממית ולווקס בהתנגדות. לצו השני התנגדו גם המפלגה הלאומנית הבאסקית והקואליציה הקנרית.
ז׳ונטס, שקולותיה חיוניים לסאנצ׳ס, טענה שהצווים אינם מספקים פתרון ודרשה משא ומתן חדש. בממשלה טענו שאפשר היה לאשרם ולהמשיך לתקן. הכישלון הראה שוב את מגבלות הרוב הפרלמנטרי שעליו נשען ראש הממשלה. לפי RTVE, גורמים במפלגתו ראו בתנופת המחאה סיבה ללכת לבחירות.
ב-5 באוקטובר הודיע סאנצ׳ס שהבחירות ייערכו ב-29 בנובמבר. ״כדי לעשות יותר, עלינו לחדש ולהרחיב את תמיכת הציבור״, אמר. הוא לא הודח בהצבעת אי-אמון ולא הוחלף בידי יריביו: הוא בחר לפזר את הפרלמנט ולנסות להשיג רוב אחר. זו ההבחנה בין האמירה שמריקרמן ״הפילה את הממשלה״ לבין מה שהתרחש בפועל - הפינוי והמחאה האיצו משבר שסאנצ׳ס החליט להעביר להכרעת הבוחרים.
למחרת אישרה הממשלה חבילת דיור חדשה, ובה הטבות מס, מימון והגנות לשוכרים. האישור הפרלמנטרי אמור להיעשות כעת במסגרת הוועדה הקבועה הפועלת לאחר הפיזור. המאבק על החקיקה נמשך, וכך גם המאבק על פירוש המחאה: האם תיתן לסאנצ׳ס כוח נוסף, או תבטא את כעס הציבור גם עליו.
בתוך כל זה, הפתרון לדירה האחת כבר נמצא. ב-28 בספטמבר, אחרי שעות של תיווך עירוני, הושג הסכם שיאפשר למריקרמן לחזור בחוזה לשמונה שנים, בתשלום שלא יעלה על 30% מהכנסתה נטו. היא הסכימה. החזרה הייתה אמורה להתרחש אחרי שחרורה מבית החולים.
השחרור לא הגיע. לפי עורכת דינה, מריקרמן מתה לפני שחתמה על החוזה החדש. לא פורסמה במקורות שנבדקו קביעה רפואית מוסמכת הקושרת את מותה לפינוי, אף שקרוביה והפעילים קושרים בין המאבק להידרדרות במצבה. ״הייתה לה התקווה הזאת שתוכל לחזור לביתה״, אמרה דורו אחרי מותה.
בסול, המקום שאליו הגיעו אנשים אחרי שפונתה, יצאו המפגינים שוב לרחוב עם ההודעה על מותה ועמדו לדקת דומייה. הבחירות עוד לפניהם, וכך גם הוויכוח על החוקים. מריקרמן השאירה אחריה מאבק שהגיע רחוק מאוד מהדירה שבה התחיל. אל הדירה עצמה היא כאמור - כבר לא תחזור.