במשך עשורים רבים, בבהוטן לא היו טלוויזיות או רמזורים ותרבותה נותרה כמעט כפי שהייתה במשך מאות שנים. כיום, פאבים מעטרים את עיר הבירה ת'ימפו השוכנת בהרים המכוסים ערפל, הצעירים מצטופפים באינטרנט קפה כדי לשחק משחקי וידאו אלימים והגברים מעשנים ומהמרים בחדרי סנוקר.
בבהוטן אין עדיין רמזורים, אחרי שתושבים הפגינו נגד התקנת הראשון, אך בכל תחום אחר הממלכה הבודהיסטית, ששוכנת בין הודו לסין, משתנה ובעיות העולם המודרני מגיעות גם אליה.
במועדון ריקודים המואר בעליזות, המבלים צופים באישה בת 38 רוקדת לפי השירים שבהם בחרו. בדרך כלל אלו שירי עם מקומיים, אך לעתים אלו שירים מהודו.
להדן, גרושה ואם לשניים, רוקדת עד לשעות הלילה. כמו אלפי תושבים אחרים, גם היא מתקשה לסיים את החודש. "אני לא שמחה או עצובה, אין לי ברירה אחרת", אמרה להדן. בהוטן מודדת את חוסנה הלאומי במדד אושר, שנועד ליצור חברה מרוצה המגשימה את עצמה. עם זאת, להדן, המרוויחה 125 דולר החודש, סופרת כל שקל. "אני גרה בדירה כה קטנה כדי שאוכל להרשות לעצמי מזון ובגדים", אמרה.
הסימנים לשינוי שחווה הממלכה שהייתה מבודדת בעבר ניכרים בכל מקום. עשן מיתמר מאתרי בנייה ברחבי המדינה, העשירה בהרים, ביערות, בנהרות ובאוויר נקי. לצדו של פסל ענק של בודהה מארד ומזהב, ניצבים מגדלי תקשורת מודרניים.
ברחובות הערים ואפילו באזורי הכפר, ג'ינס הפך ללבוש נפוץ כמו גלימות הגהו המסורתיות שלובשים הגברים ושמלות הקירה שלובשות הנשים. על אף שהכלכלה של בהוטן נותרה ברובה מבוססת על חקלאות, טלפונים סלולריים ומכשירי טלוויזיה נראים בכל מקום; כולל בעמק פובג'יקה, גן עדן לתיירים שנמצא במרחק של שבע שעות נסיעה מהבירה ומארח בחורף את העגורים שחורי הצוואר המפורסמים של בהוטן.
"הילדים מבזבזים יותר זמן בטלפונים הסלולריים ולא לומדים", אמר אפ דאו, 43, חקלאי שביכה גם על הררי האשפה ההולכים וגדלים בסמוך לכביש. בסמוך לביתו, נזירים בודהיסטים פושטים את גלימותיהם כדי לשחק כדורגל, כשהם לובשים חולצות של מנצ'סטר יונייטד ושל צ'לסי.
