לראשונה מאז קום המדינה: אין בכנסת ישראל אפילו חבר קיבוץ אחד. בעבר הרחוק היו חברי הקיבוצים מהדמויות הבולטות והמשפיעות ביותר בפוליטיקה הישראלית. בשנים שאחרי קום המדינה, בקרב ההנהגה המדינית והביטחונית של ישראל היו קיבוצניקים רבים, וייצוגם בבית המחוקקים היה גבוה במידה ניכרת משיעורם הריאלי באוכלוסייה. בכנסת הראשונה כיהנו 26 נציגים מהמגזר הקיבוצי, פי שלושה מחלקם היחסי באוכלוסייה באותם ימים. בין הנבחרים היו דמויות מפתח כמו יצחק בן־אהרן מקיבוץ גבעת חיים, שהיה שר התחבורה ומזכ"ל ההסתדרות, מאיר יערי ממרחביה, יעקב חזן ממשמר העמק, יצחק טבנקין, מהוגי הדעות המרכזיים של התנועה הקיבוצית, ועוד רבים שהיו דמויות מרכזיות בסיעות מפא"י ומפ"ם.
בתקופת היישוב, שקדמה להקמת המדינה, היו חברי הקיבוצים מהדמויות הבולטות והמשפיעות ביותר בפוליטיקה של היישוב העברי בארץ ישראל. התנועה הקיבוצית שימשה באותן שנים מנוע צמיחה משמעותי של היישוב היהודי, ונציגים רבים מקרבה היו חלק מרכזי של ההנהגה הלאומית. שורשי העוצמה הזו נטועים לא רק במעשים בשטח, אלא קודם כול במודל הרעיוני שיצרו ועיצבו מאז ראשית המאה ה-20. הקיבוצים היו מעבר לצורת התיישבות פיזית; הם היו מודל חברתי-אידיאולוגי שחיבר בין הציונות הלאומית לבין סוציאליזם שוויוני, ושאף ליצור "אדם חדש" – חלוץ עובד אדמה המבטל את המעמדות, חי בשיתוף ובסולידריות וממיר את האינדיבידואליזם והגלותיות בעבודת כפיים ובערבות הדדית.
על בסיס התשתית הרעיונית הזו שימשו הקיבוצים מסגרת חשובה בתקופת "המדינה שבדרך" כזרוע ביצועית מרכזית. דרך מבצעי התיישבות כמו "חומה ומגדל" והעלייה לקרקע של 11 הנקודות בנגב, היה לקיבוצים תפקיד מרכזי בעיצוב גבולות הארץ, ובמקביל היוו עורף לוגיסטי ואנושי של ארגוני "ההגנה" והפלמ"ח ומפעלי העפלה וקליטה.
השילוב בין חזון רעיוני לבין מנהיגות מעשית תורגם עם קום המדינה ליוקרה ציבורית עצומה ולייצוג גדול בצמרת הפוליטית, שהיה גבוה בהרבה משיעורם הריאלי באוכלוסייה. בפרלמנט הישראלי כיהנו דמויות מרכזיות בציבוריות הישראלית ששמן נחקק בדברי הימים של הפוליטיקה הישראלית, ובהן לוי אשכול וקדיש לוז מדגניה ב', יגאל אלון מקיבוץ גינוסר, חיים גבתי מקיבוץ יפעת, ישראל גלילי מקיבוץ נען ומרדכי בנטוב ממשמר העמק.
ואולם, לאורך השנים הלך והצטמצם ייצוגם של הקיבוצניקים בבית הנבחרים. השינויים הדמוגרפיים, המהפך הפוליטי של 1977 והיחלשותן ההדרגתית של מפלגות השמאל והמרכז-שמאל ההיסטוריות הביאו לדחיקת התנועה הקיבוצית מההנהגה הארצית. לצד ירידתם ממרכז הבמה הציבורית, גם הקיבוצים עצמם עברו שינויים גדולים והחלו לעבור תהליכי הפרטה ושינויים מבניים עמוקים. המגמה הגיעה לשיאה כאשר מפלגת העבודה – היחידה שהמשיכה בעבר לשריין מקום מוגדר לנציג הקיבוצים – לא קיבלה די מנדטים כדי להכניס את נציגה לכנסת. בכנסת ה-19 (2013–2015) נזקקו הקיבוצניקים ל"שחקן חיזוק", כשזבולון כלפה, ממפוני עצמונה שבגוש קטיף, נקלט עם הקהילה שלו בקיבוץ שומריה ונבחר לכנסת ברשימת "הבית היהודי". גם בהמשך היו מספר פעמים שנציג בודד של התנועה הקיבוצית הצליח להיכנס לבית הנבחרים. כעת, לראשונה בתולדות המדינה, נותרה הכנסת ללא חבר קיבוץ אחד בסיעותיה.
אף שברשימת המכהנים הרשמית אין כיום חברי קיבוץ, בכנסת עדיין נותרו מספר חברי כנסת בעלי זיקה לתנועה הקיבוצית. בין הנבחרים ניתן למצוא את עומרי רונן (הדמוקרטים), שנולד וגדל בקיבוץ כפר עזה ושאף חווה על בשרו את המחיר הכבד של הטרור כאשר סבתו, מירה, נרצחה עם המטפלת שלה בביתן בקיבוץ במהלך טבח 7 באוקטובר. אחרי 25 שנים שב כעת לכנסת אלי גולדשמידט, שבעבר היה במפלגת העבודה וחבר הקיבוצים גינוסר ודגניה א'. גולדשמידט כבר לא חבר קיבוץ, ופוליטית עבר מהפך כשעבר לליכוד. עמיחי שיקלי מתגורר בהרחבה הקהילתית של קיבוץ חנתון, שתושביה מוגדרים כחברי קיבוץ.
בבחירות האחרונות הציבו מספר מפלגות נציגי קיבוצים ברשימותיהן, אולם כולם נשארו מחוץ לבית הנבחרים. מי שרחוק מרחק של כיסא בודד מהכנסת הוא ניר חג'בי מקיבוץ כיסופים, ששובץ במקום ה-22 ברשימת "ישר!". ניסן זאבי (כפר גלעדי) ממוקם במקום ה-15 של "ביחד". אבי דבוש (נירים) שובץ במקום ה-13 ברשימת "הדמוקרטים", ורם שפע (גבעת חיים איחוד) שובץ באותה רשימה במקום ה-17. יוסי בכר (בארי) שובץ במקום ה-14 ברשימת "הציונות הדתית".