"תחיית המתים" - כך הגדירו את השערורייה בשתי קלפיות בבחירות לכנסת ה-12, פרשה שהעסיקה את המערכת הפוליטית והמשפטית בישראל במשך שנתיים וחצי. הבחירות שנערכו בנובמבר 1988 המשיכו להתנהל מאחורי הקלעים כקרב משפטי רווי יצרים בין מפלגות "התחיה" ו"דגל התורה".
"התחיה", שנלחמה על המנדט הרביעי שלה, טענה כי זיופים ואי-סדרים חמורים בקלפיות בבני ברק וברמת גן גזלו ממנה את המושב בכנסת והעניקו לסיעת "דגל התורה" מנדט שני שלא הגיע לה בדין. הבדיקות המדוקדקות שנערכו לאחר מכן חשפו תמונה מדהימה: בספרי הבוחרים הופיעו רישומים של אזרחים ששהו בחו"ל ביום הבחירות, ואף של נפטרים ש"קמו לחיים" והצביעו לכאורה ביום הבוחר.
מזכ"ל "התחיה" דאז, דני דיין, וראשי המפלגה סירבו לוותר והובילו מאבק משפטי עיקש, שכן הפרש הקולות כולו עמד על 34 קולות בלבד, שהפרידו בין בני קצובר מ"התחיה" לבין מושב בכנסת. נציגה השני של "דגל התורה", שנכנס לבית הנבחרים היה הרב משה גפני. לשיאה המשפטי הגיעה הפרשה בפברואר 1991, כאשר בית המשפט העליון דחה סופית את ערעורה של "דגל התורה" ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לקיים בחירות חוזרות. הניתוח המעמיק של הנתונים הראה כי בקלפי מספר 94 ברמת גן נספרו 52 מעטפות יותר ממספר המצביעים שסומנו בפועל, ובקלפי מספר 167 בבני ברק התגלו בין 65 ל-78 מעטפות עודפות. השופט שלמה לוין קבע בפסק הדין כי מדובר במעטפות ש"יד נעלמה דאגה להכניס במטרה להטות את תוצאות הבחירות". וכך, באפריל 1991, שנתיים וחצי לאחר הבחירות הכלליות – יצאו כ-1,400 בעלי זכות בחירה באותן שתי קלפיות להצביע מחדש באחד האירועים המוזרים בתולדות הבחירות לכנסת. בסופו של דבר לא הצליחה "התחיה" להשיג את הקולות החסרים והרכב הכנסת נותר על כנו.
סוגיית טוהר הבחירות והחשש מפני הטיית התוצאות אינם תופעה שנולדה הבוקר, עם הפרסומים על חשדות למימון זר מצד גורמי חוץ, שהובילו את יו"ר ועדת הבחירות השופט נעם סולברג להורות לראש שב"כ דוד זיני לפתוח בחקירה. בפועל, מדובר בנושא המלווה את התנועה הציונית והחברה הישראלית מזה כמעט מאה שנה.
כבר בבחירות לקונגרס הציוני ה-16 שנערכו ב-1929, היה יום ההצבעה בארץ ישראל סוער במיוחד ועלו בו טענות קשות לזיופים. עיקר ההאשמות הופנו אז מצד מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) כלפי המחנה הרביזיוניסטי. עיתון "דבר" טען כי "הרביזיוניסטים פורעים לשמצה את הבחירות" והביא כדוגמה קלפי בנחלת ציון בירושלים שבה הורחק הסדרן באלימות ואף נפתח "משרד מיוחד לזיופים" בחנות סמוכה. בין היתר דווח על סבל שקיבל תשלום של 50 מיל כדי להצביע עבור הרביזיוניסטים, ועל פושטות יד מהכותל המערבי שהובאו לקלפי בדרישה לקבל "שילינג בעד ההצבעה".
ירושלים הוסיפה להיות מוקד לסערות יצריות גם בבחירות לוועד הקהילה בעיר בדצמבר 1944. באותה מערכת בחירות נעלמה כליל הקלפי של שכונת גאולה, ובקלפיות אחרות נרשמו כ-600 קולות עודפים. הסערה הלכה והעמיקה כשימים ספורים לאחר מכן נחטף מזכיר ועדת הבחירות מהמחנה הרביזיוניסטי, וכבתגובה נחטף צעיר שעבד בסוכנות היהודית - אירועים שיוחסו ישירות לתוצאות השנויות במחלוקת. עיתון "הארץ" הגדיר אז את התופעה כ"טרור פוליטי" והזהיר כי הסכנה הפנימית לעתיד החברה חמורה לא פחות מהאיומים מבחוץ. האשמות הדדיות לא פסחו על אף מחנה: גם לאחר הקמת המדינה, לפני הבחירות לכנסת השלישית ביולי 1955, האשים ד"ר משה סנה ממק"י את מפלגת השלטון מפא"י ברדיפה פוליטית, כפייה וזיופי בחירות כלליים.
בעשור האחרון, עם העלייה במתח הפוליטי ותדירות הבחירות, שבו ועלו החששות מפני הטיית התוצאות והצורך בפיקוח הדוק. כך בבחירות 2019 ו-2020 לכנסות ה-21 וה-22 מפלגת הליכוד טענה על זיופי בחירות. לאחר בחינת הדברים, טענות אלו נשללו לבסוף. בתחקיר שערכה רוני זינגר בתוכנית "זמן אמת" בכאן 11 מנכ"ל ועדת הבחירות המרכזית, דין ליבנה, הדף את ההאשמות הללו בנחרצות, והבהיר כי לא נפסל מנדט לאיש וכי מדובר היה בטעויות רישום נקודתיות בקלפיות – שנעשו לעיתים אף על ידי נציגי אותן מפלגות – אשר אותרו ותוקנו כנדרש. זינגר אף ציינה בתחקיר כי לצד הליקויים שנדונו, באותה מערכת בחירות התגלה חשד לזיוף מובהק בקלפי מסוימת שהיה דווקא לטובת הליכוד.
כחלק מהניסיונות להתמודד עם התופעה הועלו לא פעם הצעות לשימוש בטכנולוגיה ובאמצעי תיעוד. כבר בעבר המליץ יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-19, השופט אליקים רובינשטיין, לבחון הצבת מצלמות בקלפיות והגברת הנוכחות המשטרתית. בעוד שיוזמות חקיקה או הצבת מצלמות מטעם מפלגות ערב בחירות עוררו סערות ציבוריות ומשפטיות ועל פי רוב נפסלו, התרחבו מנגנוני הפיקוח הרשמיים וכיום מפעילה ועדת הבחירות המרכזית מפקחים ו"סיירות טוהר הבחירות" המצוידים במצלמות גוף. מרבית הדיווחים מתבררים כאי-סדרים נקודתיים שאינם משנים את תמונת המנדטים הכללית.