התעוררות חסרת תקדים נרשמה ביום הבחירות ברחובות רהט וביישובי הנגב: שיעור ההצבעה בעיר הבדואית הגדולה בישראל נסק והתקרב ל-80% – זינוק דרמטי לעומת 60.6% במערכת הבחירות הקודמת. במטות המפלגות הערביות בעיר חגגו את התוצאות כ"אצבע בעין" לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, אך מנגד, בקרב פעילי הליכוד בדרום התפרץ זעם גלוי נגד השר, בטענה שהתנהלותו שימשה זרז שפגע קשות במחנה הימין.
הטענה המרכזית בקרב אנשי השטח של מפלגת השלטון: הרטוריקה התוקפנית והצהרותיו הלוחמניות של השר לא רק שלא הניבו הישגים אלקטורליים למחנה הימין באזור הדרום, אלא שימשו זרז חסר תקדים להמרצת עשרות אלפי מצביעים מהמגזר הערבי הישר אל הקלפיות.
רמי, פעיל ליכוד ותיק שהוצב ביום הבחירות כמשקיף ברהט – העיר הבדואית הגדולה בישראל – תיאר אווירה טעונה ורוויית כעס ברחובות ובקלפיות: "הזעם היה מורגש בכל פינה, כמעט כל מילה שנייה שלהם הייתה 'בן גביר'. זה היה פשוט בלתי נתפס. לאורך השנים הליכוד תמיד ידע לקבל נתח קולות מסוים במגזר הבדואי, אבל הפעם נמחקנו שם לכמעט אפס. הוא פשוט הוציא אותם מהבתים בריצת אמוק להצביע נגדנו".
גם שמעון בוקר, חבר מרכז הליכוד, תקף בחריפות את ההתנהלות: "בן גביר גרם נזק כבד למחנה הלאומי והוסיף במו ידיו מנדטים למפלגות הערביות. זאת מעולם לא הייתה דרכה של תנועת הליכוד. ברור לכולם שצריך לטפל בנחישות בפשיעה החקלאית ובבנייה הבלתי חוקית, אבל צריך לעשות את זה במעשים ובמדיניות שקולה, ולא בהתרסות וברעש תקשורתי מיותר. הוא התגרה בהם ללא הפסקה, והתוצאה היא שהם נהרו לקלפיות מתוך מחאה".
השטח ברהט אכן פעל כמכונה משומנת. לאורך כל יום הבחירות תושבים ארגנו מערך הסעות, אוטובוסים ורכבים פרטיים כדי להביא מצביעים ומצביעות. ראש עיריית רהט, טלאל אל-קרנאווי, הציב מבעוד מועד יעד שאפתני של 75% הצבעה במטרה לתרגם את פוטנציאל 150 אלף הקולות בנגב לכוח פוליטי של ארבעה חברי כנסת. עם פרסום המדגמים אמר אל-קרנאווי בסיפוק: "הראינו את כוחנו. הוא רצה להראות לנו מי בעל הבית ברהט, עכשיו הראינו לו". תושבים בעיר חידדו כי המחאה כוונה ישירות נגד מדיניות ההריסות וההצהרות של השר: "לנו אין בעיה עקרונית עם נתניהו, שקיבל בעבר קולות בנגב – הבעיה היא שבן גביר גרר אותו נגדנו ופגע במרקם החיים".
במחנה בן גביר, לעומת זאת, דוחים את ההאשמות ומפנים אצבע מאשימה חזרה לליכוד. רועי, פעיל "עוצמה יהודית" בדרום, טוען כי הבעיה נעוצה בנאמנות הישנה למפלגת השלטון: "הרבה תושבים בפריפריה הצהירו בהתלהבות שיצביעו לבן גביר, אבל בשעת האמת רעדה להם היד והם חזרו לפתק המסורתי של מחל. הקמפיין האגרסיבי של נתניהו על גודל המפלגה שאב את הקולות בחזרה לביבי. מעבר לכך, אי אפשר להאשים את בן גביר בזה שאזרחים בדואים מימשו את זכותם להצביע. האם הליכוד מצפה שנוותר על אכיפת החוק, על פינוי פלישות ועל המאבק בעבריינות רק מחשש שהם ילכו לקלפי?".
מנגד, בקרב התושבים הבדואים התמונה שונה לחלוטין. ראאד אבו אלקיען, תושב חורה שחזה את אחוזי ההצבעה הגבוהים עוד טרם הבחירות, מסביר כי ההתגייסות ההמונית נבעה מתחושת מצור: "הציבור יצא להצביע כי בן גביר לחץ אותנו אל הקיר, הסית נגדנו והתמקד רק בהריסות בתים מבלי להציע שום פתרון או חלופה תכנונית. הוא דיבר על משילות וביטחון, אבל בפועל הפשיעה נמשכה ותנאי החיים הבסיסיים כמו בריאות ותשתיות נשכחו. הוא ניהל קמפיין פוליטי על הגב של האוכלוסייה, וזה מה שהביא להתקוממות אזרחית בקלפיות".