יש שתי דרכים להסתכל על מפת המנדטים של ליל הבחירות. האחת היא לספור מי קיבל כמה, מי עלה, מי ירד ומי הפתיע. השנייה, החשובה בהרבה, היא לנסות להבין מי מכל האנשים האלה מסוגל להרכיב ממשלה. ודווקא כאן, אחרי חודשים ארוכים של קמפיין, מאות מיליוני שקלים ואינספור הבטחות, מתברר שהבוחר הישראלי שוב לא סיפק תשובה פשוטה לשאלה החשובה ביותר: מי יהיה ראש הממשלה הבא.
נתחיל מנתניהו. בממוצע המדגמים הליכוד נותרה המפלגה הגדולה בישראל. הישג פוליטי משמעותי עבור ראש ממשלה שנושא על גבו את אירועי שבעה באוקטובר, מלחמה ממושכת, ביקורת ציבורית חריפה על גיוס חרדים ועוד. במשך חודשים הובילו הסקרים את איזנקוט, ובסוף, לפחות לפי המדגמים, הליכוד מצליחה לשמור על הבכורה. נתניהו מוכיח שוב שגם אחרי כל מה שעבר עליו, הוא עדיין מחזיק בבסיס תמיכה גדול ויציב.
אלא שהישג של מפלגה אינו בהכרח הישג של גוש. ממוצע ארבעת המדגמים המרכזיים מעניק לגוש נתניהו כ-53 מנדטים בלבד. במילים אחרות, אפשר להיות המפלגה הגדולה בישראל ועדיין להיות רחוקים מאוד מהיכולת להרכיב ממשלה. נתניהו יכול לחייך מול מספר המנדטים של הליכוד, אבל כשיחבר את המספרים של שותפיו, החיוך עשוי להתחלף בדאגה. כבר הערב הוא התחיל בשיחות תחזוק עם ראשי הגוש וניסיון לטקס עצות.
מהצד השני עומד גדי איזנקוט. איש אפרורי מעט, לא הנואם הכי כריזמטי, שבתוך שנה בלבד הקים מפלגה עצמאית והפך לתקווה של גוש השינוי להחליף את נתניהו. איזנקוט הצליח לייצר לעצמו מעמד פוליטי משמעותי, בוודאי ביחס לנקודת הפתיחה שלו. הוא הצליח להתמודד על הבכורה במחנה מול פוליטיקאים ותיקים ממנו בהרבה, בהם נפתלי בנט ויאיר לפיד.
גם איזנקוט יגלה שהדרך בין הישג אלקטורלי להשבעת ממשלה ארוכה ומפותלת. גם לגוש השינוי אין 61 מנדטים, וגם אם יחבר את כל המפלגות המבקשות להחליף את נתניהו, הוא יידרש להתמודד עם סתירות פנימיות, התחייבויות קודמות וקווים אדומים שהוצבו במהלך הקמפיין. ניצחון במאבק על הנהגת המחנה אינו זהה לניצחון במאבק על השלטון.
הסיפור הגדול של ליל הבחירות נמצא דווקא במפלגות הערביות. כ-17 מנדטים, על פי המדגמים המרכזיים, הישג יוצא דופן שמעניק להן משקל פרלמנטרי משמעותי במיוחד.
מי שעשוי להיות חתום, לפחות בחלקו, על "ההישג" הם איתמר בן גביר שכל ביקור שלו בתראבין או בכלא עורר את המצביעים ביחד עם קמפיין הליכוד שעסק כמעט רק בערבים.
ויש גם את עופר וינטר. אם המדגם של שלמה פילבר בערוץ 14, המעניק לגוש נתניהו 60 מנדטים, יתברר כקרוב לתוצאות האמת, שאלת הקולות שקיבלה מפלגתו של וינטר ולא תורגמו למנדטים תהפוך לאחת השאלות הקשות של הלילה. במשך חודשים הזהירו אותו אנשי ימין מפני האפשרות שיתמודד, לא יעבור את אחוז החסימה ויגרע קולות מהגוש. וינטר התעקש, האמין בכוחו והמשיך עד הסוף.
אם יתברר שגוש הימין אכן נותר במרחק מנדט אחד בלבד מהרוב הדרוש, וכי קולותיו של וינטר היו יכולים לשנות את התמונה אילו ניתנו למפלגות אחרות בגוש, הביקורת כלפיו תהיה קשה במיוחד.
ומה עכשיו? עכשיו מתחיל החלק המעניין באמת. יש עוד קולות לספור, מעטפות כפולות שעשויות לשנות את חלוקת המנדטים, ומפלגות שנמצאות קרוב לאחוז החסימה. גם תזוזה של מנדט או שניים עשויה לשנות את מאזן הכוחות ואת המשא ומתן כולו.
אחר כך יגיע שלב ההמלצות לנשיא. שם לא יספרו מי המפלגה הגדולה ביותר, אלא מי מצליח לגייס תמיכה רחבה יותר ומי נראה כבעל הסיכוי להרכיב ממשלה. יהיו ניסיונות למשוך חברי כנסת ממחנה אחד לאחר, יהיו הצעות מפתות, התחייבויות שייבחנו מחדש ואולי גם פוליטיקאים שיגלו לפתע גמישות אידיאולוגית שלא הכרנו.
על השולחן יעמדו אינספור תרחישים: ממשלת ימין שתקום בעקבות שינוי במספרים, ממשלת שינוי שתנסה להסתמך על תמיכה מבחוץ, ממשלת מיעוט, עריקים שיכריעו את הכף, ואפילו אפשרות שאף אחד לא יצליח להרכיב ממשלה והמערכת תיגרר לסיבוב בחירות נוסף.
בינתיים כדאי להיזהר מחגיגות מוקדמות וגם מהספדים נמהרים. נתניהו יכול להציג הישג, איזנקוט יכול להציג הישג, המפלגות הערביות יכולות להציג הישג. אבל אף אחד מההישגים האלה לא מעניק באופן אוטומטי את המפתחות ללשכת ראש הממשלה.