גנץ עוד לא אמר את המילה האחרונה: האפשרות לקאמבק - והאופציה להתמנות לנשיא

המודל של גנץ הם משה כחלון וגדעון סער. שני פוליטיקאים שבשלבים שונים בקריירה שלהם בחרו להתרחק מהמערכת הפוליטית, להוריד פרופיל ולתת לציבור ולמערכת להתגעגע. הפוזיציה של מי שנמצא בחוץ, לא מתראיין מדי יום, לא נגרר לעימותים ולא נדרש להגיב לכל התפתחות, עשויה להיות נוחה הרבה יותר מזו של מי שנאבק מדי שבוע על הישרדותו הפוליטית.

גנץ, כך על פי ההערכות, אינו מתכוון להתראיין בתקופה הקרובה או לנהל קמפיין ציבורי להחזרתו. הרעיון הוא פשוט: להתרחק, לשתוק, ובעיקר לאפשר למציאות הפוליטית לייצר מחדש את הביקוש אליו.

אלא שהתוכנית הזאת תלויה קודם כול בתוצאות הבחירות שיתקיימו בשבוע הבא. אם אחד הגושים ישיג רוב של 61 מנדטים ויצליח להרכיב ממשלה יציבה, ההערכה היא שהסיפור הפוליטי של גנץ, לפחות בעתיד הנראה לעין, יגיע לסיומו. במקרה כזה, הוא צפוי להמשיך הלאה ולבחון אפיקים אחרים.

אבל תרחיש אחר עשוי לפתוח עבורו מחדש את הדלת. אם הבחירות יסתיימו בתיקו פוליטי, ללא הכרעה ברורה וללא יכולת של אחד הצדדים להקים ממשלה, וישראל תיגרר למערכת בחירות נוספת, גנץ עשוי למצוא את עצמו שוב שחקן רלוונטי.

במציאות של מבוי סתום פוליטי, שבה המפלגות הקיימות אינן מצליחות להכריע את המערכה, עשוי להיווצר מחדש מקום לדמות שמבקשת להציג את עצמה כממלכתית, ביטחונית וכזו שמסוגלת לדבר עם שני הצדדים. השאלה הגדולה היא אם הציבור, שכבר ראה את גנץ בשורה ארוכה של גלגולים פוליטיים, יהיה מוכן להעניק לו הזדמנות נוספת.

במקביל לאפשרות של חזרה לפוליטיקה, קיימת גם אפשרות נוספת שעליה מדברים במערכת הפוליטית: התמודדות על נשיאות המדינה. הבחירות לנשיאות צפויות להתקיים בעוד קרוב לשנתיים, ולכאורה מדובר בתפקיד שעשוי להתאים לתדמית הממלכתית שגנץ ניסה לטפח לאורך הקריירה הציבורית שלו.

אלא שכאן ניצבת בפניו בעיה משמעותית. בניגוד לבחירות לכנסת, שבהן הציבור הוא שמכריע, את נשיא המדינה בוחרים 120 חברי הכנסת. עבור גנץ, שמערכת היחסים שלו עם חלקים נרחבים במערכת הפוליטית הידרדרה בשנים האחרונות, מדובר במשוכה לא פשוטה.

מי שניהל מאבקים פוליטיים חריפים, החליף האשמות עם שותפים לשעבר וצבר לאורך הדרך לא מעט יריבויות, יתקשה בהכרח לגייס את התמיכה הרחבה הנדרשת לתפקיד שאמור להיות מעל המחלוקות הפוליטיות. אחת הדוגמאות הבולטות למצבו הפוליטי והאישי של גנץ נרשמה במהלך עצרת לציון שבעה באוקטובר. על פי תיאורים של התחושות שליוו אותו באירוע, גנץ הרגיש שם כמעט כמו נטע זר. מי שהיה שר הביטחון, הרמטכ"ל, יו"ר מפלגה גדולה ומועמד לראשות הממשלה, מצא את עצמו בתחושה של מי שיושב בקצה השורה, כשסביבו לא ממש מדברים איתו ולא סופרים אותו. כמעט כמו ילד מוחרם בכיתה.

התמונה הזאת המחישה עד כמה התרחק גנץ ממוקדי הכוח הפוליטיים, ועד כמה הדרך חזרה, בין אם לכנסת ובין אם לבית הנשיא, תהיה מורכבת. ובכל זאת, בפוליטיקה הישראלית כבר נרשמו לא מעט קאמבקים שנראו בלתי אפשריים. גנץ מבין שבשלב הזה אין לו הרבה מה להרוויח מעוד ראיון, עוד עימות או עוד ניסיון להישאר בכותרות.

בני גנץ כבר למד על בשרו שבפוליטיקה הישראלית קל מאוד להפוך מתקווה גדולה לאכזבה גדולה. עכשיו הוא מהמר על התהליך ההפוך: להפוך מאכזבה פוליטית לזיכרון חיובי. השאלה היא אם הציבור באמת יתגעגע, או שפשוט ישכח.