צרפת סוערת בימים אלה. המהומות וההפגנות בעקבות מחאת תלמידי התיכונים והסטודנטים על כשלים חמורים במערכת החינוך הציבורית, התעצמו בימים האחרונים והפכו למשבר לאומי רחב, עם מאות אלפי מפגינים, חסימות של בתי ספר, עימותים עם המשטרה ואלפי מעצרים. הדרישות המקוריות - טיפול של המדינה בכיתות העמוסות, במחסור במורים ובאי-שוויון במערכת החינוך, הפכו למחאת המונים רווית תסכול וזעם. וכשצרפת בוערת, יש קהילה אחת שלא עוצמת עין מרוב פחד וחשה איום ממשי: הקהילה היהודית במדינה. וממשלת ישראל, כך נדמה, מפקירה כחצי מיליון מיהודי המדינה לגורלם.
רוב המחאות והתקריות בימים אלה אינן נגד יהודים, ורבות מההפגנות מתקיימות סביב דרישות חברתיות אמיתיות. אבל צרפת היא מדינה מורכבת מבחינה חברתית, תרבותית ודתית, מדינה רבת מיעוטים, וכל מי שחי בה יודע היטב באיזו מהירות מתיחות חברתית גולשת למקומות אחרים. החשש העמוק של היהודים נובע מכך שרבים מהמפגינים האלימים ביותר ברחובות מגיעים מקרב האוכלוסייה המוסלמית והמהגרים בפרברים, קבוצות שחלקים נרחבים בהן מחזיקים בעמדות אנטי-ישראליות ואנטישמיות קיצוניות.
תזמון ההפגנות אינו מקרי. בעוד חודשים ספורים תצא צרפת למערכת בחירות גורלית, ויש מי שמרוויח. למשל, ז'אן-לוק מלנשון, מנהיג מפלגת השמאל הרדיקלי בצרפת, שממנף את המצב כדי לבנות כוח פוליטי משמעותי בקרב צעירים ואוכלוסיות מוסלמיות; וגם התמיכה במארין לה-פן, שמנסה להציג את עצמה כמועמדת של סדר, ביטחון ומאבק באלימות, מתגברת משמעותית בימים אלה - וזו בשורה רעה מאוד ליהודי צרפת, כשנזכרים בדיעותיה הבסיסיות והקיצוניות נגד יהודים.
למעשה, גורמי ביטחון בקהילה היהודית מעריכים כי מה שאנחנו רואים כעת ברחובות הוא רק "ניסוי כלים" מבהיל לקראת הבאות. התסריט הריאלי שמפחיד את הקהילה יותר מכל הוא היום שאחרי בחירתה הצפויה של לה-פן לנשיאות המדינה. ברגע שזה יקרה, מיליוני מוסלמים צפויים לצאת לרחובות למהומות ענק. ההיסטוריה מלמדת שבמצבי כאוס כאלה, הרחוב המוסלמי המוסת מפנה את האש באופן מיידי החוצה - והיהודים יהיו הראשונים לשלם את המחיר.
יהודי צרפת מביטים בנעשה, והם חרדים לגורלם. מאז ה-7 באוקטובר 2023, האנטישמיות במדינה שוברת שיאים ומתבטאת בכל תחומי החיים: במוסדות הלימוד ובמקומות העבודה, במקומות הבילוי ובבתי התפילה, בנמלי התעופה, ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי, באמצעות ונדליזם, בדיחות ושמות גנאי, הטרדות ונאצות, דחייה או הדרה מאירועים חברתיים. רבים מהם נמנעים מלהזדהות, מללבוש, לשאת או להציג סממנים יהודיים, ויש אפילו משפחות שחוששות להזמין משלוח לביתן מחשש שכתובתן תיחשף. התחושה של היהודים בצרפת היא ש"דמם הותר", וכל מי שרוצה לפגוע בהם יכול לעשות זאת באופן חופשי ובאין מפריע.
הקהילה היהודית בצרפת היא ציונית מאוד. יהודים רבים שרוצים בכך אבל התלבטו האם או מתי לעלות לישראל, קרובים מאוד כעת להחלטה לעשות את הצעד האמיץ ולעלות עלייה. אלא שיש הבדל בין הרצון לממש את חלום העלייה ובין החשש הטבעי לממש את זה בפועל. אירועי הימים האחרונים יכולים להיות הזדמנות פז לגרום לעולים רבים לעשות את הצעד הנוסף שיהפוך את חלום העלייה למציאות.
המצב הנוכחי חייב להיות "סימן אזהרה" למדינת ישראל, והממשלה שלנו חייבת לייצר "רכבת אווירית" מיידית שתביא הרבה מאוד מיהודי צרפת שרוצים בכך לארץ. אבל בפועל, ניכרת אדישות. שר העלייה והקליטה אופיר סופר אמר בישיבת הממשלה כי "צריך להכין תכנית לקליטת עלייה מאסיבית של יהודים". השרה אורית סטרוק אמרה כי "יהודים כרגע מפחדים להסתובב ברחובות. צריך להתכונן לאפשרות שינסו לפגוע בהם". וראש הממשלה בנימין נתניהו הורה לשרים סופר, סמוטריץ' ושיקלי להכין תכנית משולבת. הרבה מילים, ומעט מאוד מעשים.
ההיסטוריה כבר לימדה אותנו שלא צריך לחכות לפוגרום כדי להבין שהכתובת הייתה על הקיר. יהודי צרפת מביטים היום אל ישראל ומחכים לראות אם היא מביטה בחזרה. אם הממשלה באמת מאמינה שישראל היא הבית של כל יהודי באשר הוא, זה הזמן להוכיח זאת במעשים ולהביא לכאן את מי שמבקש להגיע. כי עלייה שמתחילה אחרי שהפוגרום פורץ היא כבר לא מדיניות עלייה - היא מבצע הצלה. את הרכבת האווירית צריך להפעיל לפני שהאזעקה נשמעת, לא אחריה.
אריאל קנדל, הוא מנכ"ל עמותת "קעליטה" - ארגון הגג של עולי צרפת בישראל