שנים ארוכות מספרים לנו שהבחירות בישראל הן משאל עם על בנימין נתניהו. כן ביבי או לא ביבי. בעד או נגד. בעד המחנה שלנו או נגד המחנה שלהם. הפוליטיקה הישראלית הלכה והצטמצמה לשאלה אחת, כאילו גורלה של אומה שלמה, על אתגריה, סכנותיה ותקוותיה, מתמצה באדם אחד ובשאלה אם הוא יישב בלשכת ראש הממשלה.
אלא שהעם, כך נדמה, מבקש לומר לנבחריו דבר אחר.
יותר מ־77% מבעלי זכות הבחירה יצאו לקלפיות. זהו שיעור הצבעה גבוה במיוחד, מהגבוהים שנרשמו בישראל בעשורים האחרונים. אין מדובר רק בנתון סטטיסטי, אלא בביטוי למעורבות ציבורית עמוקה ולתחושת האחריות של מיליוני אזרחים לעתידה של המדינה. הציבור הגיע להצביע בהמוניו. כעת מוטלת על נבחריו החובה להוכיח שהם מבינים את גודל השעה.
ההצבעה הזאת היא כתב אחריות שהציבור מניח לפתחם של נבחריו. העם נתן להם את חלקי הפאזל, ועכשיו מוטלת עליהם החובה להרכיב אותם לתמונה אחת. אפשר להתווכח על משמעותה של כל הצבעה ועל המסר שביקש כל מצביע להעביר, אבל אי אפשר להתעלם מהחובה המוטלת על ההנהגה: להפסיק להתייחס למחלוקת הפוליטית כאל תכלית בפני עצמה, ולהתחיל לראות בה אתגר שצריך להתגבר עליו כדי לנהל מדינה.
הציבור אינו חייב להצביע בעד אחדות כדי שהאחריות לאחדות תהיה מוטלת על נבחריו. הוא אינו צריך לנסח עבורם הסכם קואליציוני, להציע פשרות או להכריע בכל סעיף של חוק הגיוס. את העבודה הזאת הוא שלח אותם לעשות. הוא העניק להם מנדטים, לא פטור משיקול דעת; כוח פוליטי, לא רישיון להמשיך במלחמת השבטים.
הגיע הזמן לומר את הדברים בפשטות: העם אינו עובד אצל הפוליטיקאים. הפוליטיקאים עובדים אצל העם.
לא שחור, לא ורוד
המחנה המכונה מחנה השינוי התרגל להציג תמונה שלפיה הכול נכשל, כל החזיתות אבודות, המדינה אינה מתפקדת ושום דבר אינו עובד. מנגד, יש במחנה הימין מי שמעדיפים להציג את המציאות כאילו הכול מתנהל למופת, אין מה לתקן, אין צורך לשנות ואין מקום לפשרות.
אפשר להכיר בהישגים בלי להתכחש לכישלונות. אפשר להכיר בגודל האתגרים הביטחוניים בלי למחוק את ההצלחות. אפשר לתמוך בממשלה ובכל זאת לדרוש ממנה תשובות. אפשר להאמין בצדקת דרכה של ישראל, ובאותה נשימה להבין שיש סוגיות המחייבות שינוי עמוק.
כך, למשל, חוק הגיוס אינו יכול להישאר מחוץ לדיון הלאומי רק מפני שהוא מעורר מחלוקת בתוך מחנה הימין. שאלת השוויון בנטל, צורכי הצבא והיחסים בין חלקי החברה הישראלית מחייבים התמודדות רצינית. נאמנות למחנה אינה יכולה לשמש תחליף לאחריות למדינה.
ומנגד, ביקורת על הממשלה אינה מחייבת שלילה גורפת של כל מעשיה, כשם שמחלוקת עקרונית אינה מצדיקה פסילה אוטומטית של כל מי שחושב אחרת. מדינה אינה מנוהלת בסיסמאות, אלא בהכרעות, בפשרות ובנכונות להבחין בין עיקר לטפל.
העם אינו זקוק למנהיגים שיסבירו לו מדוע המחנה האחר אינו ראוי לשלטון. את הטיעונים האלה הוא שמע השכם והערב לאורך מערכת הבחירות. הוא זקוק למנהיגים שיסבירו לו כיצד בכוונתם להתמודד עם האתגרים שלפנינו.
חשוב להבהיר: אחדות אינה מחיקת מחלוקות. היא אינה מחייבת את הימין לוותר על עקרונותיו, את השמאל להתכחש להשקפת עולמו או את החרדים לזנוח את אמונתם. אין פירושה שכולם צריכים לחשוב אותו דבר, ואין היא מחייבת לטשטש הבדלים אידיאולוגיים עמוקים.
אחדות אמיתית מתחילה דווקא בהכרה בכך שאנחנו חלוקים, ובכל זאת שייכים לאותו בית.
אפשר להתווכח על מערכת המשפט, על גיוס חרדים, על ביטחון, על כלכלה ועל דמותה של המדינה. אפשר להיאבק על כל סעיף ועל כל החלטה. אבל המאבק הזה אינו יכול להפוך את עצם קיומו של הצד האחר לבעיה שיש לפתור.
מי שמסוגל לשבת רק עם מי שחושב כמוהו אינו מנהיג של עם שלם. הוא מנהיג של מחנהו בלבד. מי שמציב חרם כתנאי מוקדם לכל מו"מ, עוד לפני שבחן את האפשרות להגיע להסכמות, מעדיף לעיתים את ניצחון המחנה על פני טובת המדינה. מי שמסרב לתקן את הדרוש תיקון כדי לשמר את הקואליציה שלו, שוכח שהמנדט שקיבל הוא פיקדון מהציבור, לא רכושו הפרטי.
הנהגה נבחנת לא רק ביכולתה לנצח בבחירות, אלא גם ביכולתה להבין מה צריך לעשות ביום שאחרי. לפעמים נדרשת מנהיגות כדי לעמוד על עקרונות. לפעמים נדרשת מנהיגות גדולה לא פחות כדי להתפשר. והיכולת להבחין בין השניים היא ההבדל בין מי שמבקש לשלוט לבין מי שמבקש להנהיג.
לא גזירת גורל
ספר תהילים מלמד אותנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (קל"ג, א').
לא נאמר שכל האחים זהים, שאין ביניהם מחלוקת או שהם מסכימים על כל עניין. נאמר שהם אחים, ושעליהם למצוא את הדרך לשבת יחד. האחדות אינה תוצאה של אחידות הדעות, אלא הכרה בשותפות הגורל.
ובמסכת יומא (ט' ע"ב) מלמדים חז"ל שבית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם. זו אינה רק אזהרה היסטורית, אלא תזכורת לכך שגם חברה חזקה ובעלת מסורת מפוארת עלולה לערער את יסודות קיומה כאשר השנאה הפנימית גוברת על האחריות המשותפת.
האתגרים הביטחוניים, המחלוקות החברתיות והצורך לשקם את האמון בין האזרחים לבין מוסדות המדינה אינם ממתינים עד שהפוליטיקאים ימצאו דרך לנצח זה את זה. אויבינו אינם מבחינים בין מצביעי ימין למצביעי שמאל. הם אינם בודקים מי הצביע למי לפני שהם מבקשים לפגוע בכולנו.
המציאות הזאת אינה מחייבת הסכמה על כל דבר. היא מחייבת הסכמה על עצם החובה להמשיך לחיות כאן יחד, לבנות כאן יחד ולהבטיח שגם הדורות הבאים יוכלו לעשות זאת.
העם אמר את דברו עכשיו תורם.
עם סגירת הקלפיות החלה רכבת ההרים. המדגמים הראשונים הציגו תמונה אחת, העדכונים במהלך הלילה שינו אותה, ובבוקר התברר עד כמה רחוקה הייתה התמונה הראשונית מהתמונה שהצטיירה עם התקדמות הספירה. כל מחנה מיהר לפרש את המספרים לטובתו, וכל מנהיג ביקש למצוא בהם הוכחה לצדקת דרכו. אלא שהמסקנה החשובה אינה מי חגג מוקדם מדי ומי התאכזב בבוקר. המסקנה היא שאיש אינו יכול לטעון שהמדינה כולה שייכת למחנה שלו, ושאיש אינו פטור מהצורך להקשיב למציאות ולציבור.
אבל יש רגעים שבהם מנהיגות נדרשת להתרומם מעל הפרשנות הצרה של התוצאות. זהו אחד הרגעים האלה. איש אינו נדרש לוותר על אמונתו. איש אינו נדרש למחוק את ההבדלים בין המחנות. כולם נדרשים להבין שמספר המושבים שקיבלו אינו מעניק להם בעלות על המדינה, אלא מטיל עליהם אחריות כלפיה.
הציבור עשה את שלו. הוא הגיע לקלפיות, הכריע והפקיד את גורלו בידי נבחריו. עכשיו חובתכם להתעלות מעל חשבונות אישיים, מעל חרמות אוטומטיים ומעל הפיתוי להמשיך במאבק כאילו אין מחר. אחדות אינה פרס שמעניקים למי שוויתר על עקרונותיו. היא החובה המוטלת על מי שנבחרו להנהיג את כולנו.
העם נתן לכם את חלקי הפאזל. הוא לא ביקש מכם להפוך אותם לתמונות נפרדות, אחת לכל מחנה. הוא מצפה מכם להרכיב מהם מדינה אחת, מדינה שיודעת להתגונן, לתקן את הדרוש תיקון, להתפתח ולהעניק עתיד לילדיה.
בבחירות הבאות תבקשו שוב את אמון הציבור. עד אז, מוטב שתזכרו: המנדטים שקיבלתם אינם רכושכם הפרטי. הם פיקדון שהופקד בידיכם.
הבחירות הסתיימו. עכשיו הגיע תורכם להוכיח שהעם לא טעה כשמסר לכם את המפתחות.