מה, זה כל מה שהצלחתם? נתניהו נשאר, האופוזיציה במלכוד

הכסף נשפך כמים. כל משאב שירת את המטרה, כל מקלדת שועבדה לניצחון. לא רק בשבועות האחרונים, בשנים האחרונות. אין מילה שלא נאמרה. מילים שעד היום היו טאבו. אמירות שהיו מובילות את אומריהן לחדרי החקירות. אלימות מילולית, אלימות פיזית, שריפת כבישים, חסימת רכבים, החדרת המחאה לתוך צה"ל, סרבנות מאורגנת. כל מקורב הפך למטרה. כל בן משפחה יעד למתקפה.

ארבע שנים הם מחכים לזה. מייחלים לזה. משתגעים איך לעזאזל זה לא קרה כבר מזמן. הסבלנות מהם והלאה. רק טירוף בעיניים ושנאה נוטפת מהשפתיים.

יום הבחירות, כשזה סוף סוף הגיע – לא כי הצליחו במשימתם, אלא כי פשוט הגיע התאריך המקורי שנקבע כבר לפני שנים – סומן כמו היה D-DAY. הכל כוון אליו. כל העיניים, החיצים, החרבות. שקרים, השמצות, סיפורי בדים נבזיים, הכל נורה כצליפה בין כוונות.

כשפקודת הקרב ניתנה, יום שלישי שבע בבוקר, החלה ההסתערות ההמונית. היא מעולם לא הייתה כה המונית. כנהר שוטף הם הגיעו לאתרי ההצבעה, חדורי רוח קרב כפי שאף פעם לא היו. אין מה לומר, ההצלחה הייתה כבירה. הם הצליחו לסחוט את העסק עד המצביע האחרון. אחד לא נשאר בבית.

אבל בסוף, ברגע האמת, התברר שזה לא מספיק. שהיריב מולם חזק מהם. הגייסות שלו אינם נחושים וחדורי רוח לחימה כמוהם, אבל הם רבים מהם, במספרים גדולים. נתניהו לא הובס. במידה מסוימת אפילו ניצח. ניצחון חלקי לפחות. הם קיבלו מספיק כוח כדי לגרום לו לצרות, להצר את צעדיו, להשבית אותו, לקחת לו את הכנסת ומוקדי כוח נוספים. אבל לא להביא להחלפתו. נתניהו נשאר. כנראה גם יישאר. ביחס למאמץ, התוצאה הסופית שלהם די עלובה.

חלקם, במיוחד אלה שעיניהם טחו מלראות את המציאות, ימשיכו לנסות גם בשבועות הקרובים. לא מבינים שזה נגמר. מאכילים את עצמם, ואת סביבתם באמירות מטופשות כאילו הבחירות הוכיחו ש"רוב הציבור לא מעוניין בנתניהו כראש ממשלה". מכלילים נציגים ערבים תומכי טרור ומחבבי האויב כחלק מהמחנה. עד לפני יומיים דיברו בלהט על "ברית משרתים", ועל "רוב ציוני". טענו שהבחירות הן על גיוס חרדים לצה"ל ועל מחדלי 7 באוקטובר, אבל יום אחרי הם טוענים באותו פאתוס שהבחירות היו בכלל על "כן ביבי, לא ביבי".

זו לא פרקטיקה חדשה. זה מה שהם עושים תמיד. מהנדסי התודעה. מפתים אנשי ימין לצאת איתם למערכה על הדברים הכי חשובים בעולם: גיוס, הכרעת האויב. רק כדי לקחת אותם בסוף להגשים את מטרתם האמיתית. גם אם היא אומרת חיבור לאנטי ציוניים, אנטי יהודים, לא משרתים, שרואים בחיילי צה"ל טרוריסטים גדולים מחמאס.

עכשיו הם מסבירים שזה בכלל לא נורא אם אחרי הבחירות מפירים כמה הבטחות. כי מה זה הבטחות של פוליטיקאים בזמן בחירות, לכולם ברור שזה כלום ושום דבר. הבטיחו לא לשבת עם הסיעות הערביות? אז הבטיחו. לא נורא. הבטחות נועדו שיפרו אותן, לא? כן, ברור.

כנ"ל אלה שנזכרו פתאום שגם גיוס חרדים הוא לא נושא שצריך לעמוד בליבת מכלול השיקולים כעת. אפשר לעגל, לדלג. נושא קליל ולא ממש חשוב סך הכל. עד אתמול צרחו עד גרון ניחר שזה לא ייתכן, סכנה לביטחון המדינה, המילואימניקים קורסים. אבל היום, היום יום חדש. השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ולא יקרה כלום אם החרדים ימשיכו כמנהגם עשרות בשנים, ובלבד שיסייעו להם להרכיב קואליציה יציבה שתעיף מחייהם את הרודן.

ומה על אלה שהצליחו לפתות, להוביל אליהם באף, למשוך אותם בדברי חלקלקות. לגרום להם להקים מפלגות, או לנטוש את ספינות האם ולעבור לסירות הרעועות שלהם? לא נורא. בשעת הצורך יאכילו אותם, או את דומיהם, בלוקשים אחרים. או שיחממו מחדש את הקיימים. אידיוטים שימושיים מתאפיינים בעיקר בכך שהם, ובכן, אידיוטים. ואידיוטים, כידוע, תמיד היו ותמיד יהיו.

הקלף הכי חזק שיש בידי נתניהו כרגע הוא בחירות חוזרות. את הכנסת הוא כנראה יאבד בקרוב. אבל הממשלה תישאר בידיו. לפחות בינתיים.

ביום רביעי, אחרי הבחירות, ואחרי ששככה מעט הפאניקה מאחוזי ההצבעה מרקיעי השחקים שאיימו לחרב עליו את עולמו, ואחרי שגם רוב המדגמים התבררו כמנותקי קשר למציאות, שלא לדבר על הסקרים שפורסמו קודם לכן, שכנראה נועדו יותר לשמש כלי תעמולה מאשר כלי מחקרי אמפירי, הבין נתניהו שלמרות שהמצב לא הכי טוב, הוא גם לא מאוד רע. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

הנתונים השאירו לו כמה כדורים בארסנל ולא הותירו אותו עם מחסנית ריקה לחלוטין. הדבר הראשון שהבין שעליו לעשות הוא לרכז סביבו את הגוש. מחנה הימין והסיעות החרדיות הם מקור כוחו. הוא לא יעזוב אותם ולא יפקיר אף אחד מהם. וכך גם הבהיר לכולם. בכל ממשלה, בכל הרכב, לא יקריב איש מהם על מזבח האחדות או צירוף מפלגה אחרת. הוא לא יזרוק את איתמר בן גביר עבור גדי איזנקוט ולא את יהדות התורה עבור אביגדור ליברמן או נפתלי בנט.

רק אחרי שעשה זאת, קיים הערכות מצב. הנתונים הסופיים עוד לא היו בידיו, אבל בשלב מסוים התברר שגם אם המעטפות הכפולות יוסיפו לליכוד או לימין כולו שניים־שלושה מנדטים, השיפור לא ישנה את התמונה באופן אסטרטגי. בכל אופן, ההתנהלות צריכה להתחשב בעובדה שלא יהיה לו רוב בכנסת, ולצד השני לא תהיה ממשלה בלי הסיעות הערביות.

אם יהיו בחירות חוזרות, כפי שהיה בשנים 2019-2020, השמאל והערבים לעולם לא יצליחו להגיע להישג הבחירות הנוכחיות. הוא יודע את זה. הם יודעים את זה. זה אס לא קטן שנתניהו מחזיק בידיו. משחק צ'יקן, בו מכוניות דוהרות זו מול זו והראשון שמסיט את ההגה מפסיד, אפשר לשחק רק כשבאמת לא יודעים מי יישבר ראשון. זה לא כוחות כשיודעים שאחד הנהגים יתחיל להזיע עוד לפני שהניע בכלל את הרכב.

העובדה הזאת אמורה להביא את המזיעים, כלומר את איזנקוט, בנט וליברמן, לתובנה מהירה שכדי להימנע מהתרסקות ממנה לא יוכלו לצאת, עליהם להרכיב ממשלה. כלשהי. שתי הבחירות די אכזריות: להצטרף לנתניהו או ללכת עם הערבים.

את שני הדברים התחייבו לא לעשות, ואחד מהם צריך להיות מופר במסגרת קרב ההישרדות האישי שלהם. ייקח כמה שבועות וכל הצדדים ימתחו את הזמן שקובע החוק להרכבת ממשלה עד הקצה. לפני זה לא יהיו תוצאות ואפילו לא מו"מ. אלה דברים שיכולים להיסגר רק תחת לחץ. כשחרב הבחירות הנוספות כבר מונפת.

איזנקוט יודע שאם ילך עם נתניהו, יהיו לכך שתי מגרעות משמעתיות. הראשונה היא שנתניהו לעולם לא ייתן לו להיות ראשון ברוטציה. מבחינתו עדיף בחירות. ואז הוא נופל לדילמה, שלא לומר למלכודת, בה היה לפני כמה שנים בני גנץ – האיש שאיזנקוט משתדל ללמוד מטעויותיו ולעשות את ההיפך. המגרעה השנייה היא ההסתבכות הקשה, שלא לומר האנושה, עם הבייס. כמו עם גנץ, הם לא יסלחו לו. יש פשע שעליו לא עוברים והבטחה שאותה לעולם לא מפירים – לשבת עם נתניהו.

הבייס, איזנקוט יודע, הוא אכזרי ונקמן. רגע אחד מעלים אותך על נס כמשיח, ושנייה אחרי משליכים אותך מעליהם כטישו משומש. איזנקוט לא עשוי מהחומרים הנכונים להתמודד מולם. תמיד היה כנוע, רופס, אל מול ההמון אליו הוא מרגיש שהוא משתייך.

במובן הזה, לבנט ולליברמן יש מה שלו אין: את האפשרות להחליף את הבייס. כבן אובד ששב הביתה. הליכוד והימין סלחנים הרבה יותר מהשמאל הנקמני. רק בכנסת הנוכחית קיבלו בזרועות פתוחות את מי שעד אז היו מוקצים מחמת מיאוס, שלדידם בגדו במחנה ובמנהיגו, אבל עשו תשובה וחיזקו אותו בשעה שהיה זקוק להם – גדעון סער וחברי תקווה חדשה.

בני גנץ עשה את טעות חייו כשניסה לאחוז את החבל בשני קצותיו. לחבור לנתניהו, ולהמשיך להתחנף לשמאל ולהתייחס אליו כמקור כוחו. זה לא עבד ולא היה שום סיכוי שיעבוד. הצטרפת לנתניהו – נמחקת. באותה דקה. במקום לשנות תקליט, להבין שמקור הכוח החדש שלו הם הליכודניקים שאת מנהיגם הציל, היה זוכה גם לקיום הרוטציה, וגם לחמישייה הראשונה בפריימריז, בלי צורך בשריון. חברי הליכוד יודעים לחבק מי שסייע להם בעת מצוקה. עכשיו גנץ זרוק בבית. את הכנסת הבאה יראה רק מהטלוויזיה.

בנט וליברמן. לא שניהם יחד, אלא רק אחד מהם, יוכלו לעשות את המהלך של סער לפניהם, כי נתניהו שוב נקלע למצוקה, ושוב מחפשים חברי הליכוד מי שיסייע להם. אבל מכשול מרכזי אחר עומד בדרכם: איבה אישית. יוקדת ומצמיתה. נכון ששניהם אופורטוניסטים מושלמים. שאין להם דבר בעולמם זולת טובתם האישית. לא אידיאולוגיה, לא ערכים, הכל השליכו מעליהם מזמן.

הם כבר ישבו עם הערבים, ישבו עם החרדים, קידמו חוק גיוס דרדל'ה, והראו שיהיו מוכנים לשלם כל מחיר וכל תמורה, להפר כל הבטחה, לזגזג ולשקר, כל הדרך לשדרוג הבא. חוץ מהמקרה של נתניהו. שם יש מחסום נפשי שקשה מאוד יהיה להתגבר עליו. נתניהו, מצידו, לא ימהר להתמסר. לא ימכור את המכנסיים שלו ויישאר עם תחתונים עבורם. כאמור, אופציית הבחירות החוזרות לא מאוד רעה עבורו. אפילו קצת קורצת.

מה יגבר על מה מבחינתם – שבועות יגידו. אם צריך להמר מבין השניים, הסיכויים שמשהו יקרה עם ליברמן גבוהים מאשר עם בנט, שייאלץ גם לפרק את החבילה עם לפיד בשביל זה, ושוב להפר התחייבות ולחזק את תדמית הנוכל שקנה לעצמו ביושר, אבל גם לגבי ליברמן האחוזים כרגע נמוכים מאוד. אם היה נפתח פולימרקט בנושא, נכון לעכשיו מדובר בהימור בסיכון גבוה ביותר.

האופציה השנייה שלהם היא לנסות להרכיב ממשלה עם הסיעות הערביות. כשותפים אקטיביים או תומכים מבחוץ. האמת שזה לא ממש משנה. בין כך ובין כך, גם לגבי האפשרות הזאת ניצב מחסום משמעותי וגבוה שעליהם יהיה לצלוח.

לא מדובר בחסם ערכי. לא כי הסיעות הערביות, כולל בל"ד, הן תומכות טרור, רואות בחמאס ארגון צדקה, ובכל מו"מ איתן, בין אם לחבירה מלאה ובין אם לרשת ביטחון, יהיה מחיר מטורף – כשאחמד טיבי ומנסור עבאס יסחטו כל סעיף שיעלה על דעתם כתמורה, עשרות רבות של מיליארדי שקלים, נסיגות מעזה ולבנון, סיום המלחמה בכל הזירות, זניחת המערכה נגד איראן, פינוי חוות ביו"ש, עצירת הריסת בתים בדואיים והכשרת מבנים לא חוקיים באלפים – על כל אלה הם יתגברו. כבר עשו זאת בעבר, וכעת גם יכפילו וישלשו אם צריך. לא בזה מדובר. המחסום שיכול למנוע את כל אלה הוא בכלל פוליטי. זה השיקול היחיד שיכריע. הוא ולא אחר.

בממשלה הקודמת עם רע"ם, העסק קרטע מהרגע הראשון וקרס אחרי שנה. זה עוד לא נורא, אלא שמיד אחרי זה צמחה מתוך ההריסות ממשלת הימין מלא מלא, שכיהנה 4 שנים מלאות. שבירת הראש היחידה בתרחיש ההליכה עם הסיעות הערביות תהיה סביב השאלה האם יש איזשהו לקח שאפשר ללמוד מהניסוי הקודם, ולהעמיד הפעם ממשלה שגם תחזיק מעמד לאורך זמן. אחרת תהיה זו שוב ממשלה קצרת מועד שנתניהו אורב לה מיומה הראשון מעבר לפינה.

איך שלא הופכים את זה, התשובה ככל הנראה שלילית. אין ממשלה יציבה עם הסיעות הערביות. בעוד כמה חודשים תצטרך הממשלה להעביר שוב את חוק הוראת השעה לתקנות יו"ש. הערבים יצביעו בעד? אין סיכוי. שוב ישועבד הקבינט ללילות מורטי עצבים מול מועצת השורא בכפר קאסם? נכון שזו לא ממשלת 61 על הקשקש כמו הממשלה ההיא, אבל מהצד השני כוחם של הערבים יהיה בה עצום.

זו תהיה ממשלה נסחטת ומאוימת מיומה הראשון, שעיקר תקציביה ומשאביה ישועבדו למופע פרוטקשן שלא היה מעולם כמותו, ושלא תוכל לזוז ימין ושמאל, כולל בענייני ביטחון קריטיים, עד סופה הבלתי נמנע, כשהזעקה הציבורית והעריקים משורותיה שלא יוכלו לסבול את ההתעללות במדינתם, ישימו קץ לחייה, שוב בבושת פנים ובצמיחת ממשלת ימין בראשות נתניהו מיד אחריה.

בסופו של דבר הצליח נתניהו לקלף מעופר וינטר את רוב קולות הימין והחזיר אותם לחיק מפלגות הקואליציה הקיימות. אבל הניסיון של ראש הממשלה להנדס את הגוש כרצונו, לפני סגירת הרשימות ואחריה, הביא לתוצאה עגומה. עד הרגע האחרון הוא ניסה להוריד את נעם לישראל, וינטר, והציבור החרדי מהמרוץ תוך פיזור הבטחות והפעלת לחץ מאסיבי למניעת זליגת קולות ימניים לפח.

עד לאיפה זה הגיע ועד כמה נתניהו היה נחוש להצליח, יעיד המקרה הבא. אחרי שכשל עם וינטר ערב סגירת הרשימות ואחרי קמפיין אגרסיבי, שהצליח סך הכל להוריד את מספר 8 ברשימה דוידי בן ציון ותו לא, ישב נתניהו עם הרבנים וניסה יחד עם בצלאל סמוטריץ' להוריד אותו. שר האוצר הציע בפומבי הצעה מרחיקת לכת עם שורה של תפקידים בממשלה, בדיוק בנושאים עליהם וינטר דיבר בקמפיין: גיוס חרדים, הגירה מעזה וכו', הצעה אותה דחה וינטר על הסף.

אחרי הצלחה עם הורדת מפלגת אח"י של הרב אברג'יל, באמצעות ראש עיריית קריית מלאכי לשעבר ומקורבו ליאור קצב, החליט נתניהו, באמצעות תיווך, להעביר לווינטר הצעה אחת אחרונה. הייתה זו הצעה מרחיקת לכת, שהונחה לפניו בסוף השבוע האחרון שלפני הבחירות, שלושה ימים לפני שעת השי"ן: תפקיד שר הביטחון, כולל ערבויות, בטוחות וכל מה שידרוש כדי לוודא ביצוע. גם את ההצעה הזאת דחה וינטר. הבחירות הראשונות שלו הן כנראה גם האחרונות. והסוף כבר ידוע לכל.