אם הוא ניצח, למה הוא רוצה לבטל את הבחירות? נתניהו יודע את האמת

שיהיה ברור: חובה לחקור כל מידע, ללא מורא וללא משוא פנים. אם מישהו ניסה להטות בחירות או להשפיע על אחוזי הצבעה, הוא צריך להיחשף. אבל מכיוון שמדובר בפיליטון המגוחך ששמו גם "מדינת ישראל", מעניין להיווכח שכל אלה שלא היה להם אכפת ממבצעי השפעה קטאריים שבוצעו מתוך קודש הקודשים של לשכת ראש הממשלה, אליה חדרו סוכנים קטאריים, פתאום מתרגשים ממבצעי השפעה של קטאר במגזר הערבי.

העובדות ברורות: מי שהכשיר את קטאר כל השנים, זה בנימין נתניהו. מי שהעסיק ועדיין מעסיק סוכנים קטארים בלשכתו, זה נתניהו. מי שהתנגד ומתנגד לדרישתו של נפתלי בנט להכריז על קטאר כמדינת אויב, זה נתניהו. מי שהתנצל התנצלות מתרפסת בפני אמיר קטאר אחרי התקיפה הכושלת בדוחא, זה אותו נתניהו. מי שצעד מחובק עם הסוכן הקטארי לאחר ששוחרר ממעצר והוסרו עליו המגבלות, היישר בחזרה לתוך האקווריום, זה נתניהו. מי ששלח את ראש המוסד לדוחא ושכנע את אמיר קטאר להציף את עזה במזומנים - זה נתניהו.

אלא שנתניהו, כמו נתניהו, מחליף עכשיו פאזה. זיקית אנושית של ממש. אם תיכנסו רגע לגוגל, או תבקשו מהבינה המלאכותית הקרובה לביתכם שתאסוף לכם את כל הפעמים בהם ראש הממשלה נשא נאומים חוצבי להבות וסוחטי דמעות על שאיפתו לשלב את הערבים בממשלתו, בקואליציה, בניהול המדינה, במה לא, ייגמר לכם המקום בטלפון הנייד. זה לא ספקולציות, זה סרטונים אין ספור. הוא אפילו התפאר בכך שהם קוראים לו "אבו יאיר". הסתופף באוהלי הבדואים בדרום, שתה קפה בוץ, קפץ לערערה והתרגש למראה הצעירים הערבים שמנופפים לו לשלום. הצהיר שימנה את נאיל זועבי לשר בממשלתו, והתהדר בכך שהיה ראש הממשלה הראשון שהעביר החלטת ממשלה שמעבירה מיליארדים בתקציבים סדורים למגזר הערבי, כדי לצמצם פערים.

מה קרה? מה שתמיד קורה. זה שהעביר את החלטת הממשלה ההיסטורית הראשונה עם 15 מיליארד למגזר, הוביל את הקמפיין השקרי של "53 מיליארד למנסור עבאס". זה שהיה המנוע להכשרת עבאס כשותף פוליטי לגיטימי (לשמחתי), האיש שהפעיל את כל הלחצים בעולם כדי להקים ממשלה עם עבאס, האיש שניהל מגעים גם עם הרשימה המשותפת (כפי שהעיד אלמוג כהן בשיחה מוקלטת), האיש שהעביר אין ספור החלטות- חלקן חשובות - בשיתוף פעולה עם הח"כים הערבים, הבין פתאום שהאלקטורט הערבי מונע ממנו להגיע לרוב בכנסת. ולא רק זה. הוא הבין פתאום שהדרך להפלתו עוברת בממשלה עם ח"כים ערבים.

אז הוא מתהפך. מה שעצוב, זה שחסידיו, שופרותיו ועבדיו הנרצעים מתהפכים מיד, יחד איתו.

מה שמדאיג, זה שראש השב"כ, זה שאמור להיות ממלכתי, ישר, ללא משוא פנים, עושה קולות של מתיישר לשריקת המקהלה. זה מזכיר לי אירוע שקרה לא מזמן: ב-23 באוגוסט דיווחתי שראש השב"כ דוד זיני היה מי שמנע את אבטחתו של גדי איזנקוט בידי שירות הבטחון הכללי, לקראת הבחירות. מתחתי על זה ביקורת. בעקבות הביקורת, קיבלתי טלפון. לא אכתוב כאן מי היה בצד השני של הקו, מרשה לכם להשתמש בדמיונכם הפרוע. אבל זה שהיה שם, הבהיר לי במפורש, בקולו, שההחלטה לא לאבטח את איזנקוט לא הייתה של זיני, אלא של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נועם סולברג. זיני התקשר לסולברג וסולברג החליט.

יש לי תכונה מוזרה: אם אני טועה, אני משתדל לתקן. גם כשזה מביך. אז תיקנתי את המאמר ורידדתי את הביקורת על שב"כ. עידן הדיגיטל מאפשר לנו לעשות מה שאי אפשר היה בתקופת הפרינט. אלא שאז קיבלתי עוד טלפון. הפעם, מוועדת הבחירות המרכזית. לא דובים ולא זינים, נאמר לי, לסולברג לא הייתה השפעה על ההחלטה, זיני התקשר לעדכן אותו. לא להיוועץ איתו ולא לשאול אותו. לעדכן אותו. נרמז לי שזיני עשה עליו סיבוב. הוא כאילו מעדכן אותו וכשסולברג מאשר (שקיבל את העדכון), הוא מפיל עליו את ההחלטה עצמה.

דיווחתי על זה בקטנה. לא עשיתי מזה סיפור. אולי זו טעות שלי. זיני היה חדש בתפקידו, אולי עוד לא הבין, אמרתי לעצמי. אני לא יודע מה זיני הבין מאז. היום, אני מבין. אני מבין שקשה מאוד לרחוש אמון לדוד זיני, מינוי אישי של נתניהו, שנסגר במושב האחורי של מכונית ראש הממשלה מאחורי גבו של הרמטכ"ל. קצין מוערך, אבל חסר ניסיון, אחרי תפקיד אלוף אחד, שלא עסק מימיו במודיעין, קיבל לידיו את הארגון המופקד על שמירת הדמוקרטיה. אה, וצריך להוסיף כאן שבעבר פסל אותו נתניהו עצמו לתפקיד מזכירו הצבאי בגין "משיחיות יתר".

אני לא מאלה שנטפלים לקצינים או אנשי בטחון בגלל הכיפה שעל ראשם. אולי אפילו להיפך. מדובר בטובי אנשינו. יורם כהן, יעקב עמידרור, אלעזר שטרן, אפילו אבי בלוט ועוד רבים רבים נוספים קיבלו ממני תמיד אשראי ועמדו בציפיות. הצבא מלא בהם ובעשור האחרון גם הקצונה הבכירה. טוב שכך. אני יכול כבר להגיד, בצער, שהמקרה של דוד זיני שונה וסימני השאלה הולכים ומתרבים. הלוואי שאתבדה.

לסיכום האירוע: אם יש מידע מוצק, הוא צריך להיחקר מיד. ובמהירות. ללא מורא. כרגע, מדובר כנראה בבדיקה מקדמית שרחוקה מלהבשיל לראיות כלשהן. אסור לשכוח שאם, תיאורטית, הייצוג הערבי בכנסת לא היה 18 מנדטים אלא 12, זה לא מעביר את המנדטים האלה לימין או לשמאל, לליכוד או לגדי איזנקוט, אלא מחלק אותם בין כולם, מה שלא משנה את יחסי הכוחות באופן כללי.

ועוד משהו: ח"כ ולדימיר בליאק מ"ביחד" כתב אתמול מכתב לדין ליבנה, מ"מ מנכ"ל ועדת הבחירות המרכזית, וביקש לקיים ישיבה דחופה של נשיאות הוועדה לדון במידע החדש. במכתב התשובה שלו מדגיש עו"ד ליבנה כי "הבחירות לכנסת התנהלו כדין. טוהר הבחירות בקלפיות נשמר מכל משמר, ולמיטב ידיעתנו אין שחר לטענות בדבר פגיעה שיטתית בטוהר הבחירות".

ומשהו נוסף: ליבנה כותב שהמידע שנמסר לשופט סולברג מראש השב"כ זיני הוא חסוי ונאסר על סולברג לחשוף אותו, גם לא לחברי נשיאות ועדת הבחירות. יש כאן, לעניות דעתי, התבלבלות קלה של סולברג. הוא לא כפוף לזיני. זה הפוך. זיני, בכל מה שקשור לבחירות, כפוף אליו. סולברג יכול לעשות את האיזון בכוחות עצמו ולהחליט מה גובר על מה: קדושת החיסיון של המודיעין החדש, או זכות נבחרי הציבור לדעת. יתכבד ויאזן כבוד השופט, כי להשאיר את שיקול הדעת באופן בלעדי לזיני, זו בעיה.

ואם כבר מדברים על המגזר הערבי: על פניו, בדמוקרטיה מתוקנת, איזנקוט היה משביע עכשיו ממשלה שתיהנה מרוב של 66 או 67 ח"כים ערבים. עקרונית, אני תומך בזה. הגיע הזמן שהערבים ייכנסו לאוהל בו הם גרים וחיים, ולא ישנאו אותו מבחוץ. אני מאלה שחושבים שמנסור עבאס הוא המנהיג הערבי החשוב ביותר אי פעם, אנואר סאדאת של ימינו. אני מאלה שחושבים שממשלת השינוי הייתה ממשלה טובה לישראל ושהניסוי לא נכשל, אלא הצליח. הוא נכשל פוליטית, בגלל יכולת דלה של נפתלי בנט ובחירת אנשים לקויה מאוד מצדו, אבל הוא הצליח היסטורית. ה-7 באוקטובר לא קרה בממשלה הזו, אלא בזו שבאה אחריה. מה שקרה בממשלה הזו, עם מנסור, היו בעיקר דברים טובים: שיקום הכלכלה, סגירת הגרעון, ביטול האבטלה, שיפור מעמדה של ישראל בעולם, הקטנה משמעותית של מעשי הרצח והאלימות, ניהול המדינה בצורה מקצועית וסדורה על ידי אנשי מקצוע, לא עסקני מרכז הליכוד ומשפחותיהם.

זו האידיליה. זה החלום. אני כמה ליום שבו זה יוכל לקרות באמת. שהערבים יהפכו מנוכחים-נפקדים לחלק ממערך קבלת ההחלטות בישראל. אם הם יכולים להיות הרופאים שלנו והרוקחים שלנו והקבלנים שלנו והפועלים שלנו ולהחזיק על הכתפיים לא מעט ענפים חיוניים במשק שלנו, הם יכולים גם להשתתף במשחק הפוליטי. לצערי, עוד לא הגענו ליום שבו הם יכולים להקים ממשלות וקואליציות. הקמת ממשלה בהשתתפות פעילה של הח"כים הערבים אינה ריאלית. זה לא יחזיק מעמד. אנחנו על סף חידוש המלחמה עם איראן, עזה תתלקח מחדש מתישהו, החזיתות בסוריה ובלבנון לא נסגרו. בקרב הח"כים הערבים, לא כולם מנסור עבאס. אפילו אצלו במפלגה יש מי שקורא לחמאס "ארגון צדקה". שלא נדבר על המשותפת. האירוע לא הבשיל לכדי מציאות. אנחנו בדרך להבשלה, אבל עוד לא הגענו. מי שחושב שממשלה כזו תושבע ותכהן בשלווה, כשאביגדור ליברמן ואחמד טיבי צועדים שלובי זרוע אל האופק, מרמה את עצמו. ומה שיקרה אחרי זה, יהיה אסון. נתניהו יחזור לכנסת עם 80 מנדטים. למה אני אומר את זה? כי זה כבר קרה: אחרי נפילת ממשלת השינוי, נתניהו חזר לכנסת עם 64 מנדטים.

אז מה עושים? מחוקקים חוקים. זה לגיטימי. נתניהו חוקק חוקים והעביר מהלכים פוליטיים עם הח"כים הערבים עשרות פעמים. הוא בחר איתם את מבקר המדינה, הוא הפיל איתם את חוק איחוד המשפחות, הוא פועל איתם בשיתוף פעולה הדוק שנים ארוכות. הכל מתועד, מוקלט, מצולם ומוכח. לפיכך, גם לצד הנגדי מותר: מותר להעביר חוק בחירה ישירה, למשל. מהכנסת הבאה. כלומר אם נתניהו ירצה ללכת לבחירות נוספות, הן יהיו ישירות. כמו ב-1999. לא צריך לפזר את הכנסת, אפשר ללכת לבחירות לראשות הממשלה. ראש בראש. ואפשר להעביר חוק שמגביל כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות או 8 שנים. כלומר, אם נתניהו ירצה ללכת לעוד בחירות, הוא כבר לא יוכל להתמודד. והוא גם לא יוכל להגיד שזה חוק רע, כי הוא עצמו סיפר לדן שילון בזמנו שזה הדבר הראשון שהוא יעשה אם יהיה ראש ממשלה: יגביל כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות. "מה שאתה לא יכול לעשות בקדנציה הראשונה", הוא אמר לשילון, "תעשה בקדנציה השנייה. ומה שלא תעשה בקדנציה השנייה, כבר לא תעשה".

נתניהו נמצא בקדנציה החמישית או השישית שלו. ומה שהוא עושה, זה החרבתו השיטתית של החלום הציוני. הוא מפרק ומקעקע את כל מוסדות המדינה, הוא קורע לגזרים את החברה הישראלית, הוא מפמפם את כל תיאוריות הקונספירציה והבגידה והוא רוצה קדנציה שישית, או שביעית, כדי להשלים את המלאכה.

גדי איזנקוט צריך לעשות לביבי ביבי. מה שביבי היה עושה לו, אם זה היה הפוך. אסור לו להיות בני. כלומר לחזור על השגיאות שעשה בני גנץ, בהרפתקאותיו האסוניות מול נתניהו. צריך לגבות מחיר. צריך לשחק פוקר אכזרי. לצורך זה, איזנקוט חייב את אביגדור ליברמן, וחייב גם את נפתלי בנט, וגם את יאיר לפיד. אני לא מאמין שזה לא קרה עד עכשיו, אבל אם הג'נטלמנים האלה לא יתעשתו בקרוב, יתאספו להם ביחד ויקימו כוח משימה, המסקנה היחידה שלי תהיה שהם יורקים למצביעים שלהם בפרצוף.

לכל אוהבי הארץ הזו שמאמינים שחייבים להצילה מידי הקואליציה הביביסטו-משיחית אופורטוניסטית ופוסט ציונית, אני קורא מכאן להרים ראש. רבים מכם לקו בדיכאון והנה חוזר לו הניגון של "נמצא לנו מקום אחר בעולם כי אי אפשר להמשיך להיות כאן".

נתחיל בבחירות: זה לא נכון שלא עשינו כלום. עשינו. ועוד איך עשינו. מה שמוכיח את זה הוא המסע הג'יהאדיסטי שנפתח בימים האחרונים להביא לביטול הבחירות על ידי נתניהו ועבדיו. אם הוא ניצח, למה הוא רוצה לבטל את הבחירות? אם התוצאה כל כך טובה, למה הוא מתקומם נגדה?

הוא לא ניצח. גם אנחנו לא ניצחנו, אבל חשוב לדעת שגוש השינוי גרף כרבע מיליון קולות יותר מאשר בפעם הקודמת, בניכוי הריבוי הטבעי. גוש נתניהו גרף 72 אלף קולות פחות מאשר בפעם הקודמת. הקואליציה קרסה מ-68 מנדטים בכנסת היוצאת ל-53 בכנסת הנכנסת. מה הפלא שהיא רוצה לבטל את הכנסת הנכנסת.

נכון, גוש השינוי לא הצליח להגיע ל-61 ולא הצליח לקבל יותר מנדטים מגוש נתניהו. ועדיין, צריך לזכור שגוש נתניהו מכיל גם אלמנט פוסט ציוני מובהק: מתוך 13 המנדטים של החרדים בכנסת הבאה, לפחות 10 אינם ציוניים. במילים אחרות, לגוש השינוי יש רוב ציוני. זו עובדה. אי אפשר להתכחש אליה. אי אפשר ללכת איתה למכולת או להקים איתה ממשלה, אבל חשוב לדעת אותה

מה אפשר היה לעשות אחרת? הכל. לעולם לא נדע. היו לא מעט צמתי החלטה גורליים בהם נעשתה פנייה לצד כלשהו. האם אפשר היה לפנות לצד השני ולנצח? לעולם לא נדע. למשל: ערב הדדליין להגשת הרשימות נדונה בין איזנקוט לבנט אפשרות איחוד לרשימה משותפת. התקיימו שם שתי פגישות דרמטיות בין השניים, בהשתתפות אנשי הצוות הבכיר. הוצגו סקרים. בנט לחץ לאיחוד. הוא היה בגלישה מסוכנת לכיוון חד ספרתי. הוא ביקש להיות מספר 2, שר האוצר ואחראי על הבינה המלאכותית בממשלה. הדרישות שלו היו סבירות. איזנקוט שקל, בדק וסירב.

הוצג שם סקר והועלתה אפילו אפשרות לחילופי מקומות בין שתי הרשימות. לדברי אנשי איזנקוט, היו להם עוד שני "כוכבים" פוטנציאליים לרשימה. הם האמינו אז שאיזנקוט יגיע למחוזות ה-27 ואפילו 28 מנדטים. בסופו של דבר האיחוד לא קרה. גם ה-28 מנדטים לא קרו.

האם ההמראה של איזנקוט נבלמה בעקבות דבריו על הקמת ממשלת מיעוט? את זה כבר לא נדע. האם האיחוד שלא קרה בין איזנקוט לבנט הוא זה שמנע ניצחון? גם את זה כבר לא נדע. הסקרים שנעשו בזמן אמת, דיברו על 31 או 32 מנדטים. בבחירות הם רצו בנפרד והביאו 33 מנדטים. וכל זה בלי לשקלל את העבודה שמכונת הרעל הייתה עושה על המפלגה המשותפת.

אירוע מפתח נוסף היה האיחוד בין בנט ללפיד. על זה אין ויכוח: טעות פטאלית שנבעה מפאניקה. ברגע שהאיחוד הזה קרה, בצלאל סמוטריץ' טיפס מעל אחוז החסימה ובנט איבד את האפשרות לתקוף את נתניהו מימין. המאמר שכתבתי כאן בזמנו, לפיו צריך לאמץ את המודל ההונגרי ולהתאחד סביב המועמד הימני (בנט) כדי לנצח את נתניהו, לא עמד וכבר לא יעמוד במבחן המציאות. המועמד הימני פנה שמאלה. אי אפשר לקחת מבנט מה שעשה מאז הפנייה הזו. הקמפיין שהוביל ברחובות ובכיכרות ובבתי הקפה היה הירואי. הוא הצליח לבלום את הקריסה ולרמות את הגורל הכמעט קבוע שלו, להתחיל עם מעל 20 מנדטים ולגמור עם 6. הוא הצליח להפוך את הגרף על פניו, לבלום את הדימום ולהתחיל לצמוח. התוצאה הסופית הייתה מאכזבת, יחסית לציפיות, אבל בנט שרד.

נתניהו ראה כבר את התבוסה. אנשים שמחוברים לסביבתו מדברים על יום בחירות כאוטי ועל מפלס צרחות וטירוף שעוד לא נשמעו שם. בלטה בתחום הזה, כהרגלה, הגברת שרה נתניהו, שנקלטה אומרת ש"כולנו נמות" באחת השיחות, אבל נשמעה צורחת פעמים רבות לאורך היום. "היא הייתה בטוחה לא רק שכולם ימותו", אמר לי אחד המקורבים, "אלא שהיא עצמה תמות, שישרפו אותה, שאיזנקוט יוריד ממנה את האבטחה ויהרגו אותה. היה שם יום מאוד מאוד קשה".

נתניהו עצמו קיבל מעד המדינה המתחזה גם לסוקר, מומו פילבר, תחזיות ורודות לאורך כל הקמפיין. זה התחיל עם מחוזות כמו 67 מנדטים, וגלש לאט לאט לכיוון מטה. ביום הבחירות עצמו עידכן פילבר את נתניהו שירדנו ל-58 מנדטים. נתניהו, שלא לקח את פילבר יותר מדי ברצינות, היה חותם על 58 מנדטים. זה נגמר ב-53 מנדטים. ניצחון, זה לא. אבל גם לא תבוסה. מה שנותר זה לשלוף את הקמפיין שהוכן מראש לקעקע את הבחירות דרך הערבים. בזמן שהטור הזה נכתב, מכונת הרעל כבר בווליום מקסימלי על זה. כשמכונת הרעל בווליום מקסימלי, אי אפשר לשמוע שום דבר אחר. אפילו לא את הגברת נתניהו.

מה שנתניהו ישמע בקרוב, והוא כבר שומע, זה את הצורך באחדות. האמריקאים כבר עליו בתחום הזה. הוא כבר דיבר עם כמה מהם. דונלד טראמפ צריך ממשלת אחדות יציבה כדי להשלים את הסכמי אברהם. ישראל צריכה ממשלה שפויה ויציבה כדי להיחלץ מהקוראלס שיהפכו אותה לגרסה היהודית של צפון קוריאה. אנחנו כבר בדרך לשם. העולם כולו על הראש שלנו בכלל ושל נתניהו בפרט. עוד ממשלת ימין מלא-מלא עם איתמר בן גביר וסמוטריץ' היא חיסול של החלום הציוני. לא פחות. סנקציות ודאיות, לא רק מאירופה, בריחת המוחות וההון המואצת מישראל, קריסה כלכלית כללית, וזו תהיה רק ההתחלה.

נתניהו יודע את זה. אם הייתה בו עדיין אכפתיות כלשהי לגורל המדינה, הוא היה צריך לקרוא לאיזנקוט ולהקים ממשלה של כל הכוחות הציוניים המרכזיים, בלי הקיצונים ובלי החרדים, להצלת המדינה. אל תעצרו את נשימתכם. הוא לא יעשה את זה, ואם הוא יעשה את זה הוא יעשה את זה כדי לעקוץ ברגע האמת. בדיוק כמו שעשה לגנץ. צריך לקוות שהמציאות, האמריקאים והציבור יכפו עליו את זה. הקלישאה אומרת "זה בנפשנו" ונדמה לי שהפעם היא מדויקת.

כמה מילים לסיום על התחושות, על הרגשות, על העצב ועל הדיכאון. כן, ציפינו ליותר. כן, אנשים מאוכזבים. כן, הדיבור הקבוע הזה על "לעזוב את הארץ" חוזר לזמזם בלבבות, במוחות ובשיחות. אז כפי שכבר נכתב כאן, האכזבה מוצדקת אבל הדיכאון מיותר. זה לא מועיל וזה גם לא טוב לבריאות. נתניהו לא יכול להרכיב ממשלה. הקרב על נפשה של המדינה נמשך.

ביום ראשון, ה-25 באוקטובר, יצר איתי קשר באינסטגרם ישראלי שנלכד יחד עם משפחתו בברצלונה. הם היו נצורים בחנות של נייק קרוב לשעה כשהמון של פורעים מוסלמים צרים עליה, בניסיון לבזוז אותה ולעשות בהם שפטים. הם נמלטו משם בעור שיניהם, כשהילדים בוכים ומפוחדים. "הרגשנו כמו חטופים לכל דבר ועניין", הוא סיפר לי. אחרי 40 דקות ביקשו מהם לברוח משם במהירות. הם ברחו. אף מונית לא הסכימה לעצור להם, באזור המלון כל הרחובות בערו. "פורעים, גנבים לבושים שחורים, לדעתי מוסלמים, יוצאים מהחנויות עם שללם בידם", הוא סיפר, "תחושה איומה". ראיתי גם סרטונים ששלח.

במקביל, יש לי חברים שעזבו את הארץ לברצלונה. "להציל את הילדים", אמרה האישה. כן, הם חושבים שאם הם יברחו לברצלונה, הם "יצילו את הילדים". כאילו יש בעולם מקום טוב יותר ליהודים מאשר מדינת ישראל. המקום היחיד שהוא שלנו, שאי אפשר לגרש אותנו ממנו. המקום היחיד שבו יהודים יכולים להגן על עצמם, בכוחות עצמם. לא תלויים במשטרה המקומית, לא נרעדים לנוכח האפשרות שאיזה אנטישמי ייבחר לראש העיר, או ראש הממשלה. לא צריכים לבקש מהילדים לדבר בקול חלש במסעדה או ברכבת התחתית. ישראל היא הבית שלנו. הבית היחיד שלנו. הצלחנו לחזור אליו אחרי 2,000 שנה. קברנו עשרות אלפים מבנינו ובנותינו במלחמה על הבית הזה. תקומתו מחדש היא הנס האנושי המדהים ביותר מאז בריאת האדם. כנגד כל הסיכויים. מאפר השואה.

ועכשיו, הם בורחים כדי "להציל את הילדים". למה? כי היו טילים, או כי יש פיגועים, או כי ביבי. תגידו, אתם אמיתיים? ביבי נתניהו שווה את זניחת החלום הציוני, שהפך למציאות? נכון, קשה כאן. ולפעמים גם מסוכן. אבל אם נשקלל את כל הסכנות נמצא שאין לנו מקום בטוח יותר מהמקום הזה. וגם לא יהיה. להיפך. הפוגרום הבא, הפרעות הבאות, אולי גם השואה הבאה, זה רק עניין של זמן. מחזור המים בטבע. רק כאן נוכל להגן עת עצמנו.

חוץ מזה שישראל היא, עדיין, המקום המדהים בעולם. איפה יש אווירה כמו ביום שישי אחר הצהריים? בירושלים, בתל אביב, במטולה, בדימונה. איפה יש יום כמו יום כיפור? איפה יש עיר מהממת עם ים מדהים כמו תל אביב? איפה יש עוד ירושלים? שקדושה לא רק לנו אלא, למרבה הצער, גם לכל האחרים? איפה יש עוד אבטיחים כמו האבטיחים שלנו בקיץ, וסולידריות מטורללת כמו הסולידריות שלנו. לאיזה מדינה אנשים ממהרים לחזור כשיורים עליה טילים? והאם יש עוד עם שנוסעיו היו משחררים את המטוס שנחטף בכוחות עצמם? על כל זה אתם רוצים לוותר? לגדל ילדים שידברו ספרדית, או גרמנית (טפו), או כל שפה שהיא, בלי בית, בלי שורשים, בלי טיפת כבוד עצמי?

מצטער, אני לא מצליח להבין את זה. אם כל העוזבים היו נשארים, המצב כאן היה הרבה, הרבה יותר טוב. אני מבין שאנחנו בעידן הגלובלי, שהמרחקים קצרים, שיש אנשים שחיים על הקו ושיש אנשים עם אילוצים. אני בסך הכל טוען דבר אחד קטן ופשוט: גם עם ביבי, גם עם בן גביר, גם עם פורעי הגבעות וגם עם תלמידי הישיבות שצורחים "נמות ולא נתגייס", אין מקום כמו ישראל. אין לזה שום מקבילה בעולם. לחיות כאן זו זכות ענקית. כי ישראל היא הבית שלנו.