במשך שעות ארוכות בבנייני האומה בירושלים אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. כשבמטה איזנקוט בתל אביב הריחו ניצחון - בליכוד חששו מקריסה. עשרות כלי התקשורת הבינלאומיים והישראלים היו דרוכים בעמדות, הפעילים בקושי נראו, אנשי המפלגה הבודדים שנכחו הסתובבו בפנים חתומות, וכשנשאלו לתחושתם השיבו בקצרה: "אתם יודעים את המצב".
לטלפונים החלו להגיע תמונות של בנימין נתניהו משלהב מצביעים חרדים בבית שמש, לצד הקלטות וראיונות שלו שפנו לקהל החרדי. התמונות ממתחמי ההצבעה בדרום, עם התנועה הערה של מצביעים ערבים, נתנו פנים לקמפיין ההפחדה שהליכוד ניהל לאורך היום וזה עבד.
ככל שהתקרבה שעת המדגמים, החל טפטוף איטי של פעילים למטה הסמוך לכנסת. הם התקבצו סביב עמדת "הפטריוטים", וכשהופיעה על המסכים תמונת הניצחון של ערוץ 14, נשמעו מחיאות כפיים. אבל גם אז, מאחורי החיוכים הראשונים, הסתתרה אי-ודאות. החשש ממפלה גדולה עוד לא התפוגג. אחרי אחת בלילה עם המהפך במדגמים התחילו חברי כנסת ופעילים לזרום בקצב מהיר יותר, סביב השעה שתיים השמועות על בואו של נתניהו עברו מפה לאוזן. "הליכוד הוא בלב, הליכוד הוא בראש", התנגן שוב ושוב ברקע. האיש שסביבו התנהל הקמפיין עוד לא נכנס לאולם. הוא היה במתחם, אבל התעכב בחוץ, עסוק בשיפוצים אחרונים בנאום. כשנכנס סוף סוף, עייף וצרוד, הייתה בו הקלה שקשה היה להסתיר.
אם אצל איזנקוט החגיגות היו של קבוצה שלא ירדה ליגה - בליכוד זו הייתה חגיגה של מי שלקח אליפות. הפחד הגדול מתבוסה יצר משוואה פשוטה: כל מה שהוא תיקו ומעלה הוא ניצחון. מי שחשש מהמפלה הגדולה, קיבל את התוצאה כמתנה.
ותיקי הליכוד יודעים עד כמה ההישג הזה אישי. אילו הסתיימו הבחירות בכישלון, האחריות הייתה מוטלת בראש ובראשונה על נתניהו. הליכוד הוא נתניהו, ונתניהו הוא הליכוד. בתחילת הקמפיין הוא עוד ניסה להציג נבחרת לצדו, אבל ככל שהמערכה התקדמה, הדמויות האחרות נדחקו לשוליים, והוא נשאר במרכז.
הוא היה הקמפיין. לא תמיד מבריק, לפעמים מקרטע, אבל עם מסר אחד ברור: הפחדה. בצד השני שיחקו בונקר כשנתניהו חודר את הפרצות בהגנה. איזנקוט נמנע מלנהל קמפיין הפחדה נגד החרדים, אולי כי רצה להשאיר את הקלפים פתוחים ליום שאחרי. נתניהו לא נתן לעצמו מותרות כאלה. מבחינתו המטרה הייתה קודם כל למנוע מהמחנה היריב להגיע לשלטון. וזה בדיוק מה שהתחיל נתניהו לעשות כשעלה לבמה.
כתם הדיו שעל ידו סיפר סיפור קטן משלו, של מי שכתב, מחק ושכתב את המילים שבהן יסכם את הלילה. הוא לא מיהר להכריז על ניצחון מוחלט, שקל כל מילה, אבל כבר סימן את היעד: ערעור הלגיטימציה של שיתוף פעולה בין האופוזיציה למפלגות הערביות. את הנאום תיבל באיראן, כדי לחזק את התזה: אלה הימים שבהם לא מחליפים הנהגה, ובוודאי לא בעזרת הערבים.
הגוש שלו אמנם נפגע, הוא השאיר חלק מראשי המפלגות שלו חבוטים, אבל ההישג נמדד ביחס לנקודת הפתיחה: מול הסקרים, מול הציפייה לשינוי, מול התחושה שהפעם אולי תסתיים תקופה אחרי הקדנציה הסוערת, החקיקה המשפטית, השבעה באוקטובר וגיוס החרדים, הוא בלם את המומנטום של יריביו, ומנע את התרחיש שממנו חשש יותר מכול: ערב שבו הוא נאלץ להכיר בתבוסה.
הקרב שלו רחוק מלהסתיים. הרכבת הממשלה, יחסי הכוחות בכנסת והאפשרות לשיתוף פעולה בין יריביו עוד יעמדו למבחן. אבל בבנייני האומה, אחרי שעות של חשש ושתיקה, הלילה הסתיים בתחושה שזה מספיק כדי לחגוג אליפות.