טראמפ בטוח שהוא הציל את נתניהו מהפסד מוחץ, עכשיו הוא גם מגיש לו את החשבון | פרשנות

קצת אחרי חצות, שעון החוף המזרחי של ארצות הברית, ועוד לפני שהתבררו תוצאות האמת בישראל, דונלד טראמפ כבר מיהר לתבוע לעצמו את הקרדיט. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמנם לא השיג רוב ברור להרכבת ממשלה, אבל הנשיא האמריקני לא התכוון להניח לפרט הקטן הזה להפריע לו לחגוג את מה שהוא רואה כהצלחה האישית שלו.

כמה דקות קודם לכן, עם נחיתתו בבסיס אנדרוז שליד וושינגטון, בתום מסע בחירות בטקסס, נשמע טראמפ דווקא זהיר יחסית. כשנשאל על הבחירות בישראל, אמר כי שמע שנתניהו הצליח הרבה יותר מכפי שציפו. אולי הוא מנצח, אולי התוצאה היא תיקו, ואולי מדובר במבוי סתום פוליטי. הנשיא שב והדגיש שעדיין מוקדם לקבוע, ואף אישר שטרם שוחח עם נתניהו מאז פרסום המדגמים.

אבל גם באותה תשובה מתונה הוא לא שכח את עצמו: “אני חושב שכאשר פורסמה הודעת התמיכה, היא עזרה לו מאוד”, אמר. על האפשרות לתיקו הוסיף כי גם תיקו עשוי להיחשב לניצחון בנסיבות האלה, משום שכעת מתחיל “משחק שחמט גדול”.

טראמפ פרסם דברים שיוחסו לאדם בשם אירווינג סי. שוורץ, ובהם נקבע כי “כשנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הביע את תמיכתו בביבי נתניהו, המגמה התהפכה לחלוטין. כעת, במקום תבוסה מוחצת לראש ממשלה דגול, נראה שהתוצאה היא תיקו דרמטי לאחר שנתניהו הצליח לצמצם את הפער ולחזור מפיגור ואולי אפילו ניצחון של נתניהו”.

והמשפט החשוב ביותר הגיע בסוף: “כל זה התרחש אחרי הודעת התמיכה של הנשיא טראמפ, שרוצה אך ורק את מה שטוב למזרח התיכון, לישראל ולארצות הברית של אמריקה”.

טראמפ אמנם הביא את הדברים כציטוט של אדם אחר (בתחילה בלי קרדיט כך שכולם חשבו שזו הודעה רשמית מטעמו), אבל הבחירה לפרסם אותם בחשבונו האישי, מיד לאחר שהסתיימו הבחירות בישראל, מדברת בעד עצמה. הנשיא ביקש שכל מי שצופה במתרחש בירושלים יזכור את סדר האירועים כפי שהוא מציג אותו: נתניהו היה בדרך לתבוסה; טראמפ התערב; נתניהו חזר למשחק.

השאלה החשובה איננה אם הודעת התמיכה האמריקנית באמת חוללה את השינוי. אין כיום דרך לקבוע איזו השפעה הייתה לה על החלטותיהם של המצביעים הישראלים. השאלה המעניינת היא מדוע היה לטראמפ כל כך חשוב להכריז שהוא האחראי לשינוי. התשובה, משיחותיי כאן בוושינגטון, קשורה הרבה פחות לקלפיות בישראל והרבה יותר למה שיקרה עכשיו במזרח התיכון.

נתחיל בשותפיו של נתניהו. בשבועות האחרונים התברר שוב ושוב שהממשל האמריקני אינו רואה את המציאות הישראלית דרך המשקפיים של הפוליטיקה הפנים ישראלית. טראמפ אולי נושא נאומים שמרניים בעצרת אחר עצרת בארצות הברית, מדבר על חזרה לדת, על ערכי המשפחה ועל המאבק בשמאל הפרוגרסיבי. אבל אין פירוש הדבר שהוא רוצה לראות את אותם מאבקים אידיאולוגיים גם בירושלים.

טראמפ רוצה תוצאות. הוא רוצה לממש את תוכניתו לעזה, לקדם הסדרים אזוריים, להרחיב את הסכמי אברהם, לשפר את היחסים עם מדינות ערב ולהציג את עצמו כמי שעיצב מחדש את המזרח התיכון. לשם כך הוא זקוק לממשלה ישראלית שתוכל לקבל החלטות ולבצע אותן. והשותפים הקיצוניים של נתניהו אינם בהכרח מסייעים לו בכך.

בסביבתו הקרובה של טראמפ הצטבר בחודשים האחרונים תסכול מהתנהלות ממשלת נתניהו. שליחיו סטיב ויטקוף וג’ארד קושנר אינם מרוצים מקצב ההתקדמות ביישום תוכנית הנשיא לעזה. מזכיר המדינה מרקו רוביו ואנשיו מוטרדים מהאלימות של מתנחלים נגד פלסטינים ביהודה ושומרון, ומהקושי לחזק את ממשלת לבנון.

אלה אינן מחלוקות שוליות. בעיני הבית הלבן, מדובר במהלכים שעלולים לפגוע בארכיטקטורה האזורית שטראמפ מנסה לבנות. גם המיליארדר ביל אקמן, אחד התומכים הבולטים של הנשיא, קרא ערב הבחירות להרחיק את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’ מהממשלה הבאה, בטענה שהם גורמים נזק כבד למעמדה הבינלאומי של ישראל.

כאן מצויה אחת האירוניות הגדולות של הבחירות האלה: הנשיא הרפובליקני, שמקדם בארצו סדר יום שמרני מובהק, עשוי להעדיף בישראל ממשלה רחבה ומתונה יותר, גם אם יהיו בה גורמים מהמרכז או מהמרכז־שמאל. לא משום שהפך לאיש שמאל. אלא משום שהוא רוצה שקט.

כדי להבין את הפער הזה, כדאי להסתכל צפונה, אל מעבר לגבול הסורי. בשנים האחרונות התרגל נתניהו להציג את נוכחות צה”ל בשטחים שבשליטת ישראל בסוריה כהכרח ביטחוני. האיומים אינם דמיוניים: בסוריה פעלו לאורך השנים ארגוני טרור, מיליציות חמושות וגורמים עוינים לישראל, ולממשלת ישראל יש אחריות להגן על גבולה הצפוני.

אבל בוושינגטון מתגבשת תפיסה אחרת. טראמפ פיתח מערכת יחסים אישית חמה עם נשיא סוריה אחמד א־שרע, שבעבר היה מנהיג ג’יהאדיסטי וכיום זוכה למחמאות חריגות מהנשיא האמריקני. טראמפ כבר תיאר אותו כמנהיג שעושה עבודה מצוינת, וממשלו רואה בשיקום סוריה ובבניית מערכת יחסים חדשה עם דמשק הזדמנות אסטרטגית. ולא מדובר רק במחמאות.

טראמפ הרי כבר דרש מנתניהו להתחיל להסיג את כוחות צה”ל משטחים בסוריה. “הם לא רוצים אתכם שם. אתם צריכים להיערך מחדש”, אמר לו, לפי גורם אמריקני. מבחינת נתניהו, הנוכחות הצבאית נועדה להבטיח את ביטחון ישראל. מבחינת טראמפ, אותה נוכחות עלולה להפוך למכשול ביחסים שהוא מבקש לבנות עם דמשק.

מי שחושב שמספיקה תמונה משותפת מחויכת של טראמפ ונתניהו כדי להבטיח לנצח את חופש הפעולה הישראלי בסוריה, צריך להביט במתרחש בעיניים פקוחות. מה יקרה כאשר טראמפ ידרוש עוד נסיגה? מה יקרה אם יחליט שהסדר ביטחוני עם א־שרע חשוב יותר מהמשך החזקתן של עמדות ישראליות בשטח הסורי?

אלה שאלות שחלק ממצביעי נתניהו היו צריכים לשקול היטב לפני שהצביעו. הידידות בין הנשיאים אינה מבטלת את העובדה שלכל אחד מהם אינטרסים לאומיים שונים.

בלבנון הדברים ברורים אפילו יותר. טראמפ אינו מסתיר את חוסר שביעות רצונו מהיקף הפעילות הצבאית הישראלית במדינה. ביוני האחרון, במהלך ביקור בצרפת, הוא ביקר בפומבי את נתניהו על אופן הלחימה בחיזבאללה. “ביבי, אתה לא צריך להפיל בניין בכל פעם שמישהו מחיזבאללה נכנס אליו”, אמר הנשיא, וקרא לישראל לנהוג בריסון רב יותר.

מובן שאין פירוש הדבר שטראמפ שולל את זכותה של ישראל להגן על עצמה. להפך, הוא הבהיר שהוא מכיר בצורך הזה. אלא שהוא אינו מוכן לקבל שכל אירוע בגבול הצפון יתפתח להסלמה שתסכן את המהלכים המדיניים שלו.בחודש אפריל אף הכריז טראמפ כי ארצות הברית אוסרת על ישראל להמשיך להפציץ בלבנון, אמירה שהדהימה, גם את לשכת נתניהו. לאחר מכן הובהר שהסכם הפסקת האש שומר לישראל את זכות ההגנה העצמית.

ובחודש יולי הודיע הנשיא על מהלך שיאפשר לחברות תעופה אמריקניות לשוב ולטוס ללבנון, לראשונה מאז 1985, בכפוף לבדיקות בטיחות ולאישורים הנדרשים. לא מדובר עדיין בחידוש אוטומטי של טיסות, אבל הכיוון ברור. טראמפ רואה בלבנון מדינה שאפשר להחזיר אליה השקעות, מסחר, תיירות ותעופה. ישראל, לעומת זאת, ממשיכה להתמודד עם האיום הצבאי של חיזבאללה. שני האינטרסים האלה יכולים להתקיים זה לצד זה, אך הם גם עלולים להתנגש. וכשזה יקרה, נתניהו עלול לגלות שהנשיא שתמך בו פעמיים במערכת הבחירות אינו מתכוון להעניק לו יד חופשית.

מי שמכיר את טראמפ יודע עד כמה חשוב לו לקבל קרדיט. זה נכון לגבי הסכמי סחר, זה נכון לגבי מבצעים צבאיים, וזה נכון גם לגבי מנהיגים זרים. הנשיא אוהב להציג הצלחות של אחרים כהישגים שהוא עצמו אפשר. מערכת היחסים שלו עם נתניהו כבר סיפקה המחשה בוטה במיוחד לדינמיקה הזאת. בחודש יוני, במהלך עימות קשה בין השניים על התקיפות הישראליות בלבנון, דיווח אקסיוס כי טראמפ הטיח בראש הממשלה דברים חריפים ביותר. לפי גורם אמריקני שתיאר את השיחה, טראמפ אמר לנתניהו: “היית בכלא אלמלא אני. אני מציל לך את התחת”.

טראמפ אישר לאחר מכן כי אכן גער בנתניהו בחריפות, אף שלא אישר בפומבי כל מילה שיוחסה לו. האמירה הזאת חשובה לא רק בשל סגנונה. היא מלמדת כיצד טראמפ עשוי לתפוס את היחסים האישיים בין השניים: הוא אינו רק ידידו של נתניהו, אלא גם מי שסבור שנתניהו חייב לו. עכשיו, לאחר הבחירות, טראמפ יכול להוסיף עוד סעיף לחשבון. הוא כבר תמך בנתניהו מול מערכת המשפט הישראלית. הוא כבר תמך בו במלחמה מול איראן. כעת הוא מבקש שכולם ידעו שגם את ההישג האלקטורלי היחסי של נתניהו יש לזקוף לזכותו. ובעולם של טראמפ, לחובות כאלה יש משמעות.

אז אכן, טרם הוכרע מי ירכיב את הממשלה הבאה בישראל. נתניהו הצליח לשפר את מצבו לעומת הסקרים שקדמו לבחירות, אבל גם הוא וגם יריביו עדיין רחוקים מרוב פרלמנטרי ברור. טראמפ אינו צריך להמתין לסיום ספירת הקולות כדי להפיק רווח פוליטי מהמצב החדש.

אם נתניהו יצליח להרכיב ממשלה, הנשיא יוכל להציג את עצמו כמי שסייע לו להגיע לשם. ואם נתניהו ייאלץ להקים ממשלה רחבה, או לחפש שותפים אחרים במקום בן גביר וסמוטריץ’, טראמפ עשוי להיות אחד הנהנים המרכזיים מהמהלך וכאמור, גם עשוי להיות פעיל מאוד בהגעה לכך.

מבחינתו, ממשלה ישראלית יציבה שתאפשר לו להתקדם בעזה, בסוריה ובלבנון עשויה להיות חשובה יותר מממשלה ימנית אידיאולוגית שמתקשה להתגמש. זו גם הסיבה שאין צורך להאמין שטראמפ הפסיק לחבב את נתניהו כדי להבין את מה שמתרחש. השניים עברו יחד מלחמות, משברים והצלחות מדיניות וצבאיות. טראמפ אכן מעריך את נתניהו, והביע בו תמיכה יוצאת דופן.

אבל טראמפ אוהב עוד דבר אחד, אולי יותר מכל: לנצח. והוא רוצה להכריז על הניצחון בעצמו. לכן, בעיניי, הפוסט שפרסם בשעה 00:33 לפנות בוקר אינו רק מחמאה לנתניהו. הוא גם הודעת בעלות פוליטית.

הנשיא האמריקני אומר למעשה לראש הממשלה הישראלי: היית בדרך להפסיד, אני התייצבתי לצידך, ועכשיו אתה שוב במשחק. החלק הבא של המשפט הזה עדיין לא נאמר בקול, אבל אפשר בהחלט לשמוע אותו בין השורות: ביבי, אתה יודע למי אתה חייב. וכשאני אבקש ממך משהו באיראן, עזה, בלבנון או בסוריה כדאי מאוד שתזכור את זה.