הישראלים נהרו לקלפיות, והערבים ניצחו. 77.7% הצבעה. שיא שלא נראה כאן עשרות שנים. וזה לא הספיק. הערבים הבינו לפנינו מה צריך לעשות כדי לצבור כוח. הם בחרו בעצמם. אנחנו רבנו, הם ספרו מנדטים.
שתי המפלגות הערביות זכו יחד, לפי תוצאות הביניים, לכמות מנדטים זהה לשתי המפלגות החרדיות (ולכו תדעו, אולי זה יהיה אפילו יותר). וזה עוד לפני שכל בעלי זכות הבחירה בחברה הערבית הגיעו לקלפיות. חושבים שזה הרבה? תמשיכו לריב, ובסיבוב הבא תפגשו 25 מנדטים. אל תגידו שלא הזהרנו.
ומולם ניצבים ראשי מפלגות השינוי. מוכי אגו והיבריס. מה שעניין אותם באמת היה הישבן והרצון להיות מספר אחת. כל אחד בטוח שהוא מתת האל לישראל. הם שכחו שהמטרה היא לנצח בבחירות, לא אחד את השני. נתניהו שמר על כוחו, אבל הגוש שלו לא השיג רוב. והערבים? הם נתנו בראש. וחזק.
איזנקוט, בנט, ליברמן וגולן הבטיחו להציל את המדינה. רק שכל אחד התעקש להיות זה שיציל אותה. כולם רצו להוביל. אף אחד לא הסכים להיות מספר שתיים. נתניהו קיבל 28 מנדטים לפי ספירת הביניים, וגולן שמונה. ועדיין, כל אחד בטוח שבלעדיו אין למדינה עתיד.
עכשיו כל הסחלה צף. השמאל מאשים את בן גביר שהוציא את הערבים להצביע. הימין מאשים את יאיר גולן, שעודד הצבעה בחברה הערבית. כולם מחפשים, כרגיל, אשמים. רק לא מסתכלים במראה.
פחדתם שהכספים הקואליציוניים ימשיכו לזרום לחרדים וליהודה ושומרון? תתכוננו להעביר אותם לערבים ולמשולש. אם המפלגות הערביות יהיו לשון המאזניים, הן יוכלו לדרוש תקציבים, תפקידים והתחייבויות. בדיוק כמו החרדים. מי שירצה את האצבעות שלהן בכנסת, יצטרך לשלם את המחיר הפוליטי.
ויש גם את עניין השוויון בנטל. קצבאות ילדים מקבלים חרדים וערבים, בדיוק כמו כל משפחה זכאית אחרת. אבל בגיוס לצה”ל ובשירות הלאומי התמונה שונה לגמרי. רוב הצעירים בשתי החברות לא משרתים. בזמן שאחרים נלחמים, עושים מילואים ומשלמים מחיר כבד, המדינה עדיין לא מצאה דרך לחלק את הנטל בצורה שוויונית. על הפער הזה צריך לדבר, לא לטאטא אותו מתחת לשטיח.
אבהיר ואדגיש. הערבים הישראלים עם תעודת הזהות הכחולה הם אזרחי המדינה. יש להם זכות מלאה לבחור, להיבחר ולדרוש את מה שמגיע להם. הבעיה היא עם נבחרי ציבור שמחזיקים את המדינה בארנק, אבל מסרבים להכיר בה כמדינה יהודית. עם מי שלא מסוגל לגנות את חמאס. עם מי שחושב שנפילת טיל איראני על תל אביב היא סיבה לחלק בקלאוות. זאת הבעיה, והיא מונחת לפנינו.
מתי גוש השינוי יבין שהוא חייב להתאחד תחת מנהיג אחד? כמה מערכות בחירות צריך כדי שמישהו יסכים להיות מספר שתיים? מה שווה כל הדיבור על הצלת המדינה, כשבפועל אתם אוכלים אחד לשני, ולנו, את הראש?
מפלגה היא כמו קבוצת כדורגל. אפשר לריב על המאמן, על ההרכב ועל השחקנים. אבל כשהקבוצה עולה למגרש, כולם רוצים שהיא תנצח. אצלנו, כל שחקן רוצה להיות הקפטן. ואם לא נותנים לו את הסרט, הוא מקים קבוצה חדשה. אחר כך כולם מתפלאים שהם לא מצליחים לעשות פס נורמלי.
תוצאות הבחירות שמו לנו מראה מול הפרצוף. הציבור הערבי הוא כחמישית מאוכלוסיית ישראל. ויש לו כוח פוליטי שהולך וגדל. מי שחושש מהשינוי הדמוגרפי ומהשפעתו על אופייה של המדינה צריך להבין שלא מספיק לצעוק שהוא צודק. צריך לדעת לבנות רוב. ובשביל זה, לפעמים צריך גם לדעת לוותר ולהתאחד.
אפשר להמשיך לריב על מי יותר ימני, מי יותר שמאלני, מי יותר ציוני ומי בגד במי. אפשר להמשיך להחרים, להתפצל ולספר לציבור שרק אתם מסוגלים להציל את המדינה. אפשר גם להמשיך להקים מפלגות חדשות, עם שמות חדשים ואותן מלחמות ישנות. שניים רבים והשלישי זוכה. ובקצב הזה עוד נאבד הרבה צודקים בדרך.