הבוחר אמר את דברו במבטא ערבי: האם ממשלת מיעוט היא צו השעה?

איזנקוט, בנט-לפיד, ליברמן וגולן לא יזכו ליותר מנדטים מכפי שהשיגו בסיבוב הנוכחי. למה? עופר וינטר לא יבזבז שוב קולות ימין, גם הנדל וזליכה יעדיפו לסחור בשני האחוזים שלהם כדי להשתריין כשרים עתידיים בממשלה שיקים בנימין נתניהו, הרכבת האווירית שהטיסה מצביעים לישראל תצטמק ואת אחוזי ההצבעה במגזר הערבי יהיה קשה מאוד לשחזר.

מראשי המפלגות ועד לאחרון הח"כים המתנדנדים בקצה הרשימה המעודכנת, לא יימצא מי שיבכר הרעת תנאים שכזאת. כלומר, עוד לפני שברור לנו מה הם רוצים, הרי שברור מה לא רוצים בגוש השינוי והמפלגות הערביות: בחירות נוספות. את הקלף הזה, לפיכך, אפשר להסיר מהשולחן.

נעבור לאופציה השנייה שהסבירות שלה להתממש היא נמוכה: ממשלת ימין "על מלא". כדי לקיים כזאת, צריכים בבלוק של נתניהו להעביר לפחות 9 ח"כים לשורותיהם. הערבים אינם אופציה (הליכוד היה רוצה את מנסור עבאס, אבל שותפיו מימין יכשילו את המהלך, כפי שכבר עשה סמוטריץ' בעבר).

גם בדמוקרטים לא ימצאו עריקים. אצל "ישר!", "ביחד" ו"ישראל ביתנו", המצב מעורפל מעט יותר, ועדיין - גם אם יימצא ביניהם עריק או שניים, קשה לראות את נתניהו מעביר תשעה (על פי המספרים הידועים נכון לרגע זה) אל מעבר לגדר.

לכאורה עומדת לו האופציה להעביר מפלגה שלמה, או ליתר דיוק - את זו של ליברמן, הימנית המובהקת בגוש השינוי. הבעיה היא שיש כאן יותר מדי דם רע, בכמות שאפילו אתנן פוליטי לא יוכל למחות, מה גם שאפשר שאפילו מעבר של ישראל ביתנו לא יניב 61 ח"כים. לפיכך נסיר גם את הקלף הזה מהשולחן.

נותרנו אפוא עם שני קלפים, מה שאומר שהגיע תורו של קלף ממשלת האחדות.

יש שיאמרו שזהו צו השעה ויגייסו למאמץ שני אנשים בעלי השפעה: בוז'י הרצוג מכוח הסיטואציה ודונלד טראמפ מכוח מעמדו. התרחיש הזה הוא לכאורה סביר: הנשיא ייזום מהלך, טראמפ יהיה ערב לקיום רוטציה ולאיזנקוט ובנט יהיה קשה לסרב, בטח עת סבב נוסף מול איראן עומד על הפרק.

אז למה זה לא הקלף המנצח (מבחינת פוטנציאל ההיתכנות שלו)? כי נתניהו יפעל לפרק את הממשלה הזאת מיומה הראשון, כי טראמפ אינו כשיר להיות ערב - וגם אם איזנקוט למשל יתפתה לממלכתיות המזויפת הזאת ויבקש להיות "גנץ 2": האם נתניהו יהיה מוכן לקפל את הבלוק ולהיפרד משותפים כמו בן גביר, סמוטריץ' והחרדים? קשה לראות ממשלה כזאת קמה.

לפיכך ניאלץ להסיר גם את הקלף הזה מהשולחן. להסיר - אבל לא לזרוק, שכן מלחמה רבתי מול איראן, כפי שנתניהו רמז להיתכנותה בנאומו לפנות בוקר, עשויה להחזיר אותו לדיון.

מה נותר? ובכן, נותר בידינו הקלף הבעייתי שעליו כתוב, גם בערבית: "ממשלת מיעוט".

זהו קלף מעניין כיוון שהוא מאפשר להקים ממשלה שתתבסס על 49-51 המנדטים של גוש השינוי (זה המספר העדכני נכון לשעה זו), לחלץ מרע"ם הצהרה על הכרתה בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שהיא מקבלת עליה את מגילת העצמאות ומצדדת בשירות לאומי חובה לכל אזרח (שלושה נושאים שמנסור עבאס כבר מתנהל מולם).

לליברמן זה יספיק, בוודאי שגם לבנט. למה זה לא יספיק? לרוב בכנסת, שתנוהל על ידי ממשלה בת 56-58 ח"כים.

לכאורה זו סיטואציה בעייתית מאוד. הלכה למעשה, קשה לראות מישהו מהרשימה המשותפת שובר את ההסכמה שבשתיקה ומפיל ממשלה שכזאת: הם אפילו לא צריכים לתמוך בה בפועל - די אם יקפידו להיעדר או להימנע בהצבעות גבוליות כדי להעניק לה רוב שיאפשר לה לתפקד.

אין זאת אומרת שלא יהיו לה בעיות: דה-לגיטימציה מיומה הראשון, איומים בסרבנות - הפעם מימין ועוד.

נוסיף לכך את העובדה שכאשר דיבר איזנקוט על ממשלת מיעוט, הוא ראה בעיני רוחו (בערך) 58 מנדטים "ציוניים" ועוד 5-6 של רע"ם, ועדיין - כאשר בודקים את כל הכיוונים, זה הסביר ביותר בסיטואציה הנוכחית.

סביר מבחינה מתמטית, אבל לא רק: 18-19 מנדטים הם ייצוג לציבור גדול של אזרחי ישראל שבחרו לקחת חלק במערכה הדמוקרטית הישראלית, להיות חלק מהשיטה ולא לפרוש ממנה.

מלכתחילה הייתה ההתנגדות להם נגועה בגזענות, גם כשהיו "רק" 10 מנדטים. עכשיו, אחרי שכמעט הכפילו את המספר הזה, תהיה הדרתם ממוקדי ההכרעה של הישראליות מדיניות של אפרטהייד, לא בחוק כמובן, אבל הלכה למעשה.

השותפות עמם טעונה, הוויכוח אתם על נושאים לאומיים הוא אמיתי - ואפילו הברית בין המגזר הליברלי-פרוגרסיבי היהודי למגזר שמרני (בהכללה) ואפילו דתי, היא בעייתית הרבה מעבר לסוגיה הלאומית. ולמרות זאת, עם כל המורכבות שבסיטואציה, זהו צו השעה.

"הבוחר הישראלי אמר את דברו" נהוג לומר ביום שאחרי הבחירות. ובכן, לאמירה הזאת חובה להקשיב גם כשהיא נאמרת במבטא ערבי.