הריקוד האחרון של נתניהו: האם זאת מערכת הבחירות האחרונה שלו?

נתניהו חגג לפני כמה ימים יום הולדת 77. זה אומר שגם אם יתגשם תסריט החלומות שלו, שלא נתמך כרגע באף סקר, ויתאפשר לו להקים ממשלה שנשענת על הבלוק שהצליח לבצר - ואפילו אם גם הממשלה הזאת תמלא את ימיה - הרי שבבחירות הבאות יהיה כבר בן 81. מבלי להיות גילני וגם אם הידיעות על הרעה במצבו הבריאותי אינן מדויקות, זה כבר לא גיל שמאפשר לכהן כראש ממשלה במשרה מלאה.

המשמעות של הנתון הזה היא שככל שלא נלך לסבב בחירות נוסף ומהיר (תמיד אופציה בישראל), הרי שזו הפעם האחרונה שבה מעמיד עצמו נתניהו לבחירת הציבור, מה שהחל כבר לפני יותר מ-30 שנה, בבחירות 1996 בהן נבחר לראשונה.

גם מי שעוינים את נתניהו לא יכחישו שלא היה עוד כמוהו בכדי להשפיע על השיח הפוליטי בישראל. אם נחלק את מאה השנים האחרונות בפוליטיקה הארץ-ישראלית לשלושה חלקים, נגלה שבראשון היו ההבדלים בין שמאל לימין בעיקר חברתיים-כלכליים.

החלק השני, לאחר מלחמת ששת הימים, התאפיין בגישה ניצית יותר של הימין לעומת גישה של פשרה טריטוריאלית מצד השמאל. במקביל להקצנה המדינית-ביטחונית לעבר שני קטבים שונים, הרי שבכל הנוגע למדיניות הפנים הלכו הפערים והצטמקו - עד כמעט להיפוך יוצרות מלא: השמאל בהקשר הביטחוני הפך לימין כלכלי, הימין הביטחוני הפך לחברתי.

את החלק השלישי והאחרון בהיסטוריה המטורפת של הפוליטיקה הישראלית, מאז האינתיפאדה השנייה שפירקה עד לייסוד את מה שהיה פעם "שמאל", אפשר לסכם במשפט אחד בן חמש אותיות, מקל שאי אפשר להחזיק בשני קצותיו: "רק ביבי - רק לא ביבי".

תודו שזה מדהים: שדה שלם של נימוקים אידיאולוגיים, ביטחוניים, כלכליים, חברתיים, דתיים - יו ניים איט, הצטמצם לנקודה אחת, כמנסרה הפוכה שאליה נכנסת אלומת אור בכל צבעי הקשת - ויוצאת כאחת מן הצד השני: האם אתם ביביסטים או רל"ביסטים?

לא נתיימר לסכם יותר מ-30 שנים שבהן כיהן נתניהו ברוב הזמן כראש ממשלה לטור אחד. הנושא הזה יפרנס בוודאי עוד דור שלם של היסטוריונים. ובכל זאת, כאשר אנו נכנסים בפעם האחרונה לבחור בין ערמת פתקים שבהם, תחת האותיות מ, ח ו-ל' נכתב: "הליכוד בראשות בנימין נתניהו", מוכרחים לרפרף בקצרה בין כמה תחנות שהגדירו את תקופתו.

הראשונה היא רצח רבין. יש מחנה שלם שרואה בנתניהו אחראי להסתה שקדמה לרצח. רק שהמציאות היא מורכבת יותר. נתניהו נישא על גלי השנאה לרבין שהיו הרוח החיה בהפגנות הימין, אבל הוא עשה זאת כדרך שאוהד כדורגל נישא על גבי ה"קומץ": הוא מעוניין שאותם מופרעים יהלכו אימים על השופט והקוון, אבל לא שיפוצצו את המשחק. כלומר שייגרמו לפנדל לטובת הקבוצה, אבל לא להפסד טכני.

רוצה לומר: נתניהו נעזר בהלך רוח מסית, אבל דווקא הרצח ההוא כמעט וחיסל גם את הקריירה הפוליטית שלו בעודה באיבה. ההנחה שנתניהו זכה בבכורה בגלל הרצח היא מופרכת. האמת היא שהוא זכה בה למרות הרצח.

לכן אחת ממשימותיו הראשונות, קצת קשה להיזכר, הייתה לפייס. באופן מדהים, במישור המדיני הוא עשה זאת לא רע - מדיניותו הייתה המשך ישיר של הסכמי אוסלו. ב-1998 הוא חזר מוושינגטון ודיבר על "וויתורים כואבים שנצטרך לעשות למען השלום"... אללי, אפילו יאיר גולן לא מדבר ככה היום.

הוא העביר את הסכם חברון (מישהו יזכיר לאיילה חסון את חשיפת פרשת בראון-חברון), ולפחות במישור הזה הוא העביר למחליפו, אהוד ברק, מדינת ישראל שנמצאת עמוק בתהליך מדיני ומחויבת לו.

על דבר אחד לא הצליח נתניהו לגבור: על תסכולי הילדות שלו שהתבטאו ברצון שלו להשפיל את האליטות, את הממסד הוותיק שדחה מעליו את אביו, פרופסור בן ציון נתניהו. מדהים עד כמה חזק טבוע בו הרגש ההוא שעומד אפילו מאחורי ניסיון המהפכה המשפטית.

כמובן שהנושא הזה, שהעסיק את מדינת ישראל מהיום השלישי לכינונה של ממשלתו השישית(!) של נתניהו - ועד לטבח 7 באוקטובר, נוגע קודם כל להיבטים הפרקטיים של משפטו המתנהל (בניגוד לשמועות, התיקים אינם "קורסים"), אבל יש מאחוריו גם מטען אידיאולוגי לא קטן.

מיומו הראשון בלשכת ראש הממשלה ועד היום, השתנה כמעט הכל אצל בנימין נתניהו, למעט הרצון לפרק את מעמדן של האליטות: במשפט, באקדמיה ובתקשורת - וכמי שמונע לא על ידי טיעונים לוגיים אלא מתסביך נעורים, האובססיה הזאת הייתה לו לא אחת בבחינת ירייה ברגלו שלו עצמו.

תכף ננסה לעבור ממה שהיה למה שיהיה, אבל קודם כל לשינוי הגדול שחל בנתניהו מאז היה ראש ממשלה צעיר ואחר כך שר אוצר מבריק, למי שהפך לראש הממשלה המבוגר ביותר וחתם את קמפיין הבחירות שלו בהצהרה הקריפית על המעבר לקריפטו.

נתניהו השתכנע באמת ובתמים שאין לישראל תקומה אלא בהנהגתו. זה לא שהוא מבקש שאנחנו נאמין בכך, אלא שפיו וליבו שווים - עבורו זהו הציר שסביבו סובב הכל.

הנה כי כן לא רק אנחנו כבר כמעט ושכחנו איך מרגישים כשנתניהו אינו ראש הממשלה, גם הוא בעצמו שכח: הן גם בשנה וחצי בהן נאלץ לבלות מחוץ ללשכה, התנהל כאן כאילו הוא ראש ממשלה גולה, שאו טו טו ישוב למלוך - מה שאכן קרה.

מה שהפך אותו לשנוא כל כך בעיני רבים, היה לנשק הסודי שלו. האובססיה לשלטון, הידיעה שללא ישיבה על כס המלוכה נהיה גם הוא וגם אנחנו אבודים. חשבו על כל פוליטיקאי אחר שאתם מכירים אחרי 7 באוקטובר: האם יש ביניהם עוד אחד שהיה שורד (פוליטית) את האסון?

נתניהו חשב על הישרדותו כבר מהשנייה הראשונה של אותו יום ארור. למעשה הוא היה היחיד שהאמין שיצליח להשלים את כהונתו. מה שמביא אותנו להביט לא רק אחורה אלא גם קדימה. מה יקרה אם נתניהו ייבחר, מה יקרה אם לא. ובכן, אם - בניגוד לכל תחזית - יצא נתניהו מהבחירות האלה כמנצח, מה שהיה הוא מה שיהיה, רק על טורבו. מתנגדיו יוכלו רק להתפלל שמדינת ישראל תצליח לשרוד עוד קדנציה שלו, בעיקר מבחינה פנימית.

תומכיו שמצביעים עבורו לא בהתפעלות אלא מתוך אמונה שיידע גם להוביל את ישראל לשורה של הסכמי שלום (ע"ע "נורמליזציה עם סעודיה") עתידים להתאכזב. נתניהו שורד בזכות סמוטריץ' ובן גביר - וגורל הנורמליזציה עם סעודיה, שכרוך לכל הפחות בהצהרה מדינית פשרנית, יהיה כגורלן של ההצעות שנרקמו (כולל על ידי נתניהו עצמו!) בנוגע לשחרור החטופים.

המהפכה המשפטית תתקדם, האופוזיציה תלקק את פצעיה ותשוב לרחובות - מול משטרה שהפכה מחוקרת פשעים ואוכפת חוק ליחידה לפיזור הפגנות. הבידוד המדיני והכלכלי של ישראל יגבר, התקציבים לחרדים ימשיכו לזרום וחזון "סופר ספרטה" יקרום עור וגידים לנגד עינינו (אולי רק בלי ה"סופר").

הסביבה התועמלנית סביב נתניהו, המכונה גם "מכונת הרעל" תוסיף לשגשג והנתק בין ישראל הליברלית והאינטלקטואלית לבין "העם", יגבר ויגביר את "אפקט ירושלים" בגוש דן, כלומר - מי שיוכל, יעזוב.

מה יהיה על אותה "מכונת רעל" (עם או בלי מירכאות) אם יפסיד נתניהו? ובכן קצת כמו עם חסידי שבתאי צבי: בהתחלה הם יסרבו לקבל את רוע הגזירה, ידברו על זיופים - ואחר כך יתפללו שיש כאן איזה מאסטר-פלאן, שעוד נותר "אס" בשרוול של ראש הממשלה (לשעבר) הנערץ עליהם. נשמע מופרך? אולי, אבל אם יש חסידי חב"ד (לא כולם, כמובן) שמאמינים שה"רבה" הוא המשיח, למה שלא יהיו כאלה גם לנתניהו?

אחר כך תבוא ההתפכחות. הגרעין האידיאולוגי של "ערוץ 14 רבתי", עוד ימשיך לעבוד בערוצי התקשורת של הימין. האחרים ינסו להתמרכז ויקוו שישכחו להם את התקופה שבה הלעיטו אותנו בשקרים.

אם נדמה למישהו שגורל מר מצפה לברגים המרכזיים במכונת הרעל, במקרה של הפסד נתניהו, הרי שמצבה של מכונת התעמולה שבנה סביבו ראש הממשלה, יהיה עדיין טוב יותר מזה של מפלגתו. הליכוד. במשך שנים ייבש נתניהו את השורות במפלגת השלטון עד שלא יכלו לצמוח בה אלא עשבים שוטים. עד כדי כך הגיעו הדברים שאפילו הגנן עצמו, שניסה לרענן מעט את הרשימה, לא הצמיח בה דבר מלבד סרפד כברדוגו וקיקיון כפטר.

צאו וראו את שני השרים שהכי קרובים היום לנתניהו: היריב המר לשעבר ישראל כ"ץ והמוציא והמביא יואש קיש. מישהו רואה אחד מהם מנהיג את הליכוד וזוכה אפילו ל-10 מנדטים, ביום שאחרי נתניהו. ואם לא הם אז מי? יריב לוין? מירי רגב? היחיד בליכוד עם אישיות חזקה מספיק להנהגה הוא אמיר אוחנה, אבל הוא לעולם לא יזכה לתמיכת הרבנים, בעיה קריטית כשמדובר בגוש.

הליכוד ביום שאחרי נתניהו יהפוך לשלד בורסאי שמחפש מישהו שיקנה אותו. בחלומות הוורודים של אשת ראש הממשלה, זה היה אמור להיות יאיר נתניהו. במציאות סביר יותר שזה יהיה "תואם גבי אשכנזי", כלומר - גם אם לא הוא, אזי שחקן חדש, גנרל במיל' שיציג עמדות של ימין מתון - ויצטרך למצוא פרטנרים לא רק מימינו אלא גם משמאלו. ספק אם יש מישהו כזה.

לא נמהר להספיד את נתניהו - ולא רק מפני שרבים הקדימו לעשות כן, עד שהם עצמן כבר חלפו - ונתניהו עדיין עמנו. אבל נדמה שהפעם גם נתניהו עצמו שותף לחישובי הקיצין: כי התסריט הריאלי שאליו הוא מכוון, אינו הקמת עוד ממשלה בראשותו, אלא טרפוד היכולת של מישהו אחר לעשות כן. אם כך יהיה, הרי שנתניהו יהיה שרוי בקמפיין עמוק אל תוך השנה ה-78 לחייו. ובכל זאת, בכל תסריט אחר, יהיו אלה הבחירות האחרונות של נתניהו.

לכן אולי הגיע הזמן שנפסיק לעסוק בכן-ביבי, לא-ביבי ונעבור לדבר על ביטחון, חינוך, כלכלה, חברה, דת ומדינה - וכל יתר הנושאים שאותם כינה נתניהו במו פיו: "החיים עצמם". כלומר, החיים ביום שאחרי נתניהו.