המפלגות החרדיות איבדו את דרכן: מחפשים את החרדית ביותר? חפשו קודם את היהודית | נחמה ציבין

קחו לדוגמה את פסיקת בג"ץ שהתפרסמה בשנת 2021 בנושא הגיור (פסיקת בג"ץ מיום 1.3.2021, בג"ץ דהן 11013/05). פסיקה שלא פחות משהיא הפסד ונזק עצום לעניין היהודי במדינת ישראל, היא גם מדגישה את מעמדן ומצבן העלוב של המפלגות הדתיות והחרדיות בכנסת.

שהרי בפעם הזאת לא חטא בית המשפט, לטעמי, בהתערבות יתר. הוא לא כפה את דעתו על בית המחוקקים ולא נטל לעצמו סמכויות. במשך כעשור וחצי "התחנן" בית המשפט בפני הכנסת שתסדיר בחקיקה או בפשרה את הנושא, אבל זה פשוט לא קרה. ומשכך, פסק את מה שפסק.

האמת צריכה להיאמר: אני סבורה כי החקיקה וההסדרה הללו לא התרחשו פשוט מפני שהנושא הזה לא מספיק חשוב למפלגות החרדיות! כלומר, כמובן שהוא מספיק חשוב עבורן כדי להתראיין ביום הפסיקה בכל תוכנית ואתר, להביע זעזוע נורא על הפגיעה בעם ישראל ולאיים ב"מגילות יוחסין" (שחיוניות כנראה כדי למנוע מצב כל כך "שכיח" ו"מצוי", שבו בחור מישיבת פוניבז' יישא בקשרי שידוכין חיילת מאוקראינה שהתגיירה בגיור צבאי), אבל לא מספיק חשוב כדי להפוך אותו לנושא עקרוני. כזה שנאבקים עליו בכל אמצעי קואליציוני ואלקטורלי, כזה שמפילים עליו ממשלות וששוברים בעטיו את כל הכלים.

נכון שלא היה רוב מובטח בסוגיה זו, לא בכנסת הזו וכנראה גם לא בבאות. אבל איפה המלחמה? איפה חובת הזעקה? איפה האיום באי-שיתוף פעולה פוליטי אם לא יקודם הנושא שלכל הדעות הוא העקרוני ביותר מבחינת שמירת צביונה של המדינה כמדינה יהודית? ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, הכוונה לסוגיית מיהו יהודי וחוק השבות.

התופעה הזו נוגעת במתח הקיים בין כפל התפקידים המסורתי שנוטלות על עצמן מפלגות מגזריות, ובמיוחד הדתיות והחרדיות. ככל מפלגה בישראל, הן גם מתיימרות לייצג את האינטרסים הישירים של ציבור בוחריהן, ובמקביל גם לייצג את העניין היהודי, ההלכתי והדתי. להיות לו לפה ולדאוג ליהדותה של המדינה.

ובכן, מסתבר שקשיי התפקידים אינם זהים. קל מאוד לסדר תקציב לאולפנה או לרשום פנימייה חרדית כזכאית לתקציב, אבל קשה פי אלף לנהל מאבק אידיאולוגי על עניין יהודי עקרוני.

היו שנים רבות שבהן נשמר המתח הכפול הזה, והמפלגות החרדיות והדתיות עמדו בו איכשהו בכבוד. אך ככל שגברו צורכי הקהילה והתרבו נבחרי הציבור, כך הלך ופחת עניינם של הנציגים ברעיון, בשליחות האמיתית, במנוע האידיאולוגי שבלעדיו יאבדו את זכות הקיום: שום חקיקה דתית משמעותית, שום מלחמה על מיהו יהודי, על שאלות של אופי וצביון, על כלל ישראל.

זוהי אכזבה מרה.

גם היום, בתור אישה חרדית, אמשיך להצביע למפלגה החרדית ביותר, בלי פשטלאך ובלי התחכמויות, ולשכנע לכך גם אחרים. אבל אעשה זאת בתחושת תסכול קשה, ובתקווה גדולה שההתנהלות הזאת סוף סוף תשתנה.

אני בהחלט מצפה לראות כי מפלגה המציגה את עצמה כחרדית או דתית תפעל לייצג את היהדות ואת תורת ישראל, ורק אחר כך את הקהילות שהצביעו עבורה.

כותבת המאמר היא עורכת דין וחברה פעילה בתנועה להגינות שלטונית.