מי שהסתובב עם עופר וינטר בסיבוב ברים במוצאי שבת בתל אביב יכול להבין למה הוא משוכנע שיעבור את אחוז החסימה. באמת, אפשר להבין אותו. האיש מוכר, מדובר כבר חודשים כמעט בכל מהדורת חדשות, מזוהה עם דמותו של קצין קרבי נועז בתקופה שבה חיילי צה"ל זוכים למעמד ציבורי מיוחד, ובעיקר, הוא אנדרדוג.
בישראל אוהבים אנדרדוגים. וינטר נתפס בעיני רבים כמי שנקלע מתחת לגלגלי הטרקטורים של הליכוד, האיש שהמערכת הגדולה מנסה לדרוס. ובמדינה שבה לא מעט אנשים אוהבים דווקא את מי שכולם מנסים להפיל, זו נקודת פתיחה לא רעה בכלל.
בנחלת בנימין בתל אביב קשה למצוא שולחן שווינטר לא מתקבל בו בחיוך. פה לחיצת יד, שם חיבוק, כאן סלפי, ושם מישהו שקורא לו מרחוק. אנשים מזהים אותו מיד. חלקם קמים מהכיסא, אחרים מבקשים תמונה, ויש מי שמנצל את ההזדמנות כדי להגיד לו כמה הוא מעריך אותו.
כולם מחבקים, אבל לא כולם מצביעים
אבל הסיפור המעניין באמת מתחיל דווקא כשווינטר מתרחק מהשולחן. "הוא אחלה גבר, אבל הוא לא עובר", אומר אחד. "הוא תותח על, באמת, אבל אני עם בן גביר", מסביר אחר. ויש גם כאלה שמחייכים אליו, לוחצים לו את היד, מפרגנים מכל הלב, ואז חוזרים לשיחה ולמועמד שלהם. וזה בדיוק הסיפור של עופר וינטר.
כי וינטר לא מדמיין. האהבה אמיתית. החיבוקים אמיתיים. ההערכה אמיתית. הוא לא צריך לשכנע אנשים לזהות אותו, הוא לא צריך להסביר מי הוא, והוא בוודאי לא צריך להתחנן לתמונה משותפת. הציבור מכיר אותו.
אבל יש הבדל עצום בין אדם שאתה רוצה להצטלם איתו לבין אדם שאתה מוכן להכניס בשבילו פתק לקלפי. וזה הבדל שלפעמים שווה עשרות אלפי קולות. על פי ההערכה שלפיה חסרים לווינטר כ-70-80 אלף קולות כדי לעבור את אחוז החסימה, מדובר במשימה גדולה בהרבה מכפי שהמספר נשמע. שבעים אלף איש? שמונים אלף איש? בתוך מיליוני בעלי זכות בחירה, זה נשמע כמעט כמו כסף קטן.
בבית כנסת ממוצע בפתח תקווה יש, נניח, מאה מתפללים. בית כנסת מלא, צפוף, אנשים עומדים במעברים. נוסיף את בנות הזוג, ילדים בוגרים בעלי זכות בחירה, משפחות, חברים. נניח בנדיבות שמדובר ב-200 מצביעים, אולי אפילו 300. עכשיו תחשבו כמה בתי כנסת מלאים כאלה צריך רק כדי להגיע ל-5,000 קולות. בערך 17 בתי כנסת, אם בכל אחד מהם יש 300 מצביעים.
ועכשיו תכפילו את זה פי 16. כדי להגיע ל-80 אלף קולות צריך למלא, בהמחשה הזאת, כמעט 270 בתי כנסת. לא במתפללים, אלא במצביעים. לא באנשים שאומרים שהם אוהבים אותך, אלא באנשים שמכניסים את הפתק שלך למעטפה.
פתאום 80 אלף קולות כבר לא נשמעים כמו מספר קטן כל כך. וזה עוד לפני ששואלים את השאלה הקשה באמת: כמה מאותם אנשים שאוהבים את וינטר מוכנים לעזוב מפלגה שהם מצביעים לה כבר שנים? כמה מוכנים לקחת את הסיכון שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה? וכמה מהאנשים שמחבקים אותו בנחלת בנימין בכלל שוקלים להצביע לו?
בפוליטיקה הישראלית כבר היו הפתעות. מפלגות שהסקרים לא זיהו את כוחן, מצביעים שהתעוררו ברגע האחרון, ואווירה ציבורית שהפכה לתוצאה בקלפי. וינטר יכול לקוות לתרחיש כזה. אבל ההיסטוריה הפוליטית מלאה גם במועמדים שזכו להערכה, לכותרות ולאהדה, וגילו בליל הבחירות שכל אלה לא מספיקים.
כמה אנשים צריך כדי להביא 80 אלף קולות?
תשאלו את איילת שקד. שקד הגיעה למערכת הבחירות של 2022 עם ניסיון כשרת המשפטים וכשרת הפנים, פרופיל תקשורתי גבוה, היכרות ציבורית כמעט מוחלטת ושנים ארוכות בצמרת הפוליטית. היא הייתה מוכרת, הייתה מדוברת, והיו לא מעט אנשים שהעריכו אותה. אבל בסופו של דבר מפלגת הבית היהודי בראשותה קיבלה כ-56 אלף קולות בלבד, הרבה מתחת לאחוז החסימה.
היא גילתה בדרך הקשה שהיכרות ציבורית אינה בסיס אלקטורלי, שהערכה אינה מחויבות פוליטית, ושיש פער עצום בין אנשים שאומרים לך "את חייבת להיות בכנסת" לבין אנשים שבאמת מוכנים להצביע לך.
וינטר נמצא כעת מול אותה שאלה. בסיבוב הברים בתל אביב הוא רואה את הצד המחמיא של המציאות. אנשים אוהבים אותו, מתלהבים ממנו, מחבקים אותו. מבחינתו, התחושה ברחוב עשויה להיות משכנעת יותר מכל סקר. הרי איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אוהבים אותך, ובכל זאת המספרים לא מסתדרים?
אבל קלפי היא לא סיבוב ברים. אין בה סלפי, אין בה חיבוקים, אין בה מחיאות כפיים ואין בה אנשים שצועקים לך מרחוק שאתה מלך. יש בה אדם אחד, לבד, מאחורי פרגוד, עם פתק קטן ביד. ושם, ברגע הזה, מתברר ההבדל בין פופולריות לכוח פוליטי. עופר וינטר מקבל ברחוב הרבה מאוד אהבה. השאלה היא כמה מהאהבה הזאת תגיע איתו עד הקלפי. כי חיבוקים לא סופרים בוועדת הבחירות המרכזית. רק פתקים.