בין צ'ייסר "ערק" לחלום על בלפור: תוכנית איזנקוט להקמת ממשלה

רואים עליו שזה לא אזור הנוחות שלו. אחרי ארבעים שנה בצבא, קשה להתרגל למציאות החדשה. בצה"ל, מפקד פלוגה הוא כמעט אלוהים עבור טירונים צעירים שעומדים מסודרים בשלשות. כשמג"ד, מח"ט או מפקד אוגדה נכנסים, כולם נעמדים דום. כשאיזנקוט נכנס כאלוף וכרמטכ"ל לחדרי הדיונים, כולם השתתקו. ועכשיו, האיש שבמשך ארבעה עשורים התרגל שצעירים ממנו נעמדים כשהוא נכנס לחדר, נדרש לעבור ביניהם, לחזר אחריהם, לבקש מהם פתק, להצטלם לסלפי מאולתר, להתיישב ליד שולחן של בני 21 שמנשנשים סלט אנדיב ופיש אנד צ'יפס, ולנסות להסביר להם את האתגרים הביטחוניים של מדינת ישראל.

למזלו, סביבו מסתובב צוות קמפיין מהודק שיודע בדיוק מה צריך לעשות. יש אחראים על המורל ועל צעקות "הו הא, מי זה בא? ראש הממשלה הבא". יש מי שמסמן לו מתי השיחה מתארכת וצריך להתקדם, ויש אפילו מי שמזהים "סוררים" פוטנציאליים שמתכוונים לצעוק לו "רק ביבי", ומשתדלים להרחיק אותם מההמולה בדחיפות קלות. אפילו את הצ'ייסר שאיזנקוט מרים דאגו לסדר מראש. במקום ערק, יש בכוס מים.

איזנקוט מקבל חיבה, חיוכים ולחיצות ידיים, לפעמים גם מאנשים שלא מתכוונים להצביע לו. אלא שדווקא שם, כשהוא מתיישב לשיחה אמיתית, הוא פוגש שוב את אחד הפערים שמלווים את הקמפיין שלו: הפער בין המציאות המורכבת לבין המסר הפוליטי הקצר שהבוחר רוצה לשמוע.

באחד השולחנות מתפתחת שיחה על הכנסת פועלים פלסטינים לישראל. הצעירים נחרצים. מבחינתם, אסור להכניס אף ערבי לישראל. הם חוששים לביטחונם, לא מאמינים שאפשר לסמוך על אף אחד ולא רוצים לשמוע על הקלות. איזנקוט, הרמטכ"ל לשעבר, מתחיל להסביר. יש תבחינים של שב"כ, יש בדיקות ביטחוניות, יש הבדל בין מי שמאושר להיכנס לבין מי שלא, ויש גם השלכות ביטחוניות וכלכליות לכל החלטה. אבל הם לא מחפשים הרצאה על תבחינים של שב"כ. הם רוצים תשובה פשוטה: כן או לא. ייכנסו או לא ייכנסו.

איזנקוט לא נותן להם את התשובה שהם רוצים. הוא מנסה לשכנע, לפרט, להסביר את המורכבות. הם כבר במקום אחר. זה אולי הסיפור של איזנקוט בקמפיין הזה כולו. האיש שהתרגל לנהל דיונים ארוכים, להציג חלופות, לשקול סיכונים ולקבל החלטות על בסיס הערכות מצב, מגלה שהפוליטיקה עובדת לפעמים בדיוק הפוך. הציבור רוצה משפט קצר, ברור, חד. בלי כוכביות, בלי הסתייגויות ובלי הערכת מצב של אגף המודיעין. במטכ"ל אפשר לדרוש מהנוכחים להקשיב עד סוף הסקירה. בבר בתל אביב, במקרה הטוב, יש לך שלושים שניות לפני שמישהו מבקש סלפי.

הסיבוב מתקיים במוצאי שבת, אבל איזנקוט ואנשיו כבר חשבו גם על היום שאחרי הבחירות. השאלה שמרחפת מעל הקמפיין היא אותה שאלה שמטרידה את כל גוש השינוי: מה עושים אם אין 61?

איזנקוט ואנשיו מנסים לייצר בימים האחרונים תנועה בכמה חזיתות. הראשונה היא הגדלת שיעורי ההצבעה במעוזי המרכז-שמאל: תל אביב, רמת השרון, חיפה וערים נוספות שבהן נמצא מאגר משמעותי של מצביעים פוטנציאליים. ההנחה היא שלא כל הקולות החדשים צריכים להגיע ממעבר בין מפלגות. חלקם יכולים להגיע מאנשים שעדיין לא בטוחים שיטרחו לצאת מהבית ביום הבחירות.

החזית השנייה היא הציונות הדתית. שם, על פי ההערכות בקמפיין, עדיין מסתובבים לא מעט מתלבטים. איזנקוט מאמין שהרקע הביטחוני שלו, השירות הצבאי והעמדות שהוא מציג יכולים לדבר גם לקהל הזה.

אבל החזית השלישית היא המעניינת מכולן: לא רק כמה מנדטים יקבל איזנקוט, אלא מה יהיה הפער בינו לבין נתניהו. כאן כבר מתחיל להיבנות התרחיש הפוליטי שעליו מדברים בסביבתו.

איזנקוט מצהיר שלא יקים ממשלה עם המפלגות הערביות וגם לא יסתמך על תמיכתן מבחוץ. המשמעות היא שהאפשרויות הקואליציוניות שלו מוגבלות מראש, לפחות כל עוד הוא עומד בהצהרה הזאת.

התרחיש האידיאלי מבחינתו כולל כמה תנאים שצריכים להתקיים במקביל: עופר וינטר ויועז הנדל לא עוברים את אחוז החסימה; יהדות התורה, שמציגה את עצמה כבלוק נפרד, ממשיכה להתנהל ככזאת גם לאחר הבחירות; ואיזנקוט מסיים את הבחירות עם יתרון של לפחות ארבעה מנדטים על הליכוד.

המספר ארבע אינו מקרי. בסביבתו רואים בפער כזה כלי ליצירת לגיטימציה ציבורית ופוליטית לדרישה להקים ממשלה ברוב ציוני, גם אם בליל הבחירות לא יהיה בידיו רוב קואליציוני ברור.

זו כמובן לא נוסחה שמבטיחה ממשלה. פער מנדטים אינו תחליף ל-61 אצבעות בכנסת, וגם הנשיא אינו מחויב להטיל את הרכבת הממשלה דווקא על ראש המפלגה הגדולה ביותר. אבל מבחינת איזנקוט, זה יכול להיות הבסיס לפתיחת משא ומתן פוליטי ביום שאחרי. קודם לייצר פער. אחר כך לנסות לייצר לגיטימציה. ורק אז להתחיל לבדוק מי מוכן לדבר עם מי.