שניים יחדיו: נתניהו וסמוטריץ' חילקו ביניהם גזרות, ונחלו כישלון

החיבור יחד יכול להגיע לחמישה מנדטים שילכו לפח. מדובר במספר דמיוני. בבחירות כה צמודות, חמישה מנדטים הם ההבדל בין ממשלת ימין לממשלת שמאל. בין המשך כתישת איראן, עזה ולבנון, לבין נסיגות וחתירה להסכמים. בין רפורמה משפטית לבין המשך שלטון בג"ץ. כל קול כזה שהולך לפח הוא קול שעובר מבנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ' לגדי איזנקוט ויאיר גולן.

נתניהו משווה בראיונותיו הרבים את התרחיש הפעם לזה של 1992. גם אז, הוא אומר, אנשים טובים, אידיאולוגים, בעלי כוונות טובות, עם אג'נדות חשובות, שרפו קולות והעניקו לשמאל את השלטון שהביא את אוסלו. למרות שהתוצאה המסתמנת כנראה תהיה אותה תוצאה, המקרים אינם דומים. איש לא העריך שהתחייה של גאולה כהן לא תעבור את אחוז החסימה. שום סקר אז לא הראה את זה. היום, אין שום סקר שמעביר את עופר וינטר, מוטי לייטנר ואבי מעוז.

נתניהו וסמוטריץ' חילקו ביניהם גזרות. סמוטריץ' יוביל את הפרישה של וינטר, נתניהו את של לייטנר. ההצעות המפליגות של סמוטריץ' לווינטר תמורת פרישה היו מתואמות עם נתניהו. בפגישה לילית חשאית שהתקיימה במטה הליכוד, ניסה ראש הממשלה להבין מה הסיפור של לייטנר אותו לא הכיר לפני כן.

הפגישה ארכה שעה וחצי, במהלכה הבין נתניהו שזה בזבוז זמן. חוץ ממסע נקמה במפלגות החרדיות הקיימות, הדרישות שהציב לייטנר לא היו ריאליות משום היבט. עובדי מטה הליכוד התבקשו להיכנס לחדרים ולאפשר ללייטנר לצאת ללא חשש תיעוד. צילום אכן לא יצא, אבל גם לא תוצאות. נכון לעכשיו הצמד נתניהו וסמוטריץ' נחל כישלון חרוץ. גם וינטר וגם לייטנר עודם על המגרש.

זו לא ההתמודדות היחידה של גוש הימין. בפעם הקודמת רצו כל המפלגות יחד. היה תיאום, היה אפילו מטה שטח משותף. הפעם זה הליכוד והציונות הדתית מול עוצמה יהודית. כבר חודש שאיתמר בן גביר מנהל קמפיין פומבי בטענה שנתניהו מתכוון להשאיר אותו מחוץ לקואליציה הבאה. בכל ראיון, בכל כנס, בכל ציוץ, חוזר המסר: נתניהו זורק את הימין האידיאולוגי, נתניהו יקים ממשלה עם איזנקוט, נתניהו יעדיף את השמאל על פני עוצמה יהודית.

מדובר בקמפיין אגרסיבי שנועד לבצר את הבייס ולמנוע זליגה לליכוד. בן גביר יודע שהליכוד שותה אותו בסקרים, ולכן הוא מנסה ליצור דה-לגיטימציה למהלך: אם תצביעו לליכוד, תקבלו ממשלת שמאל בלי בן גביר. המסר מחלחל בשטח. פעילי עוצמה יהודית מפיצים סרטונים שבהם נאמר כי נתניהו איבד את דרכו.

אלא שנראה שיש פה ריקוד טנגו. כי גם נתניהו לא עושה מאמצי יתר להזים את הטענה. פה ושם הוא משמיע אמירות רפות על כך שבן גביר יהיה שר בכיר בממשלתו. כך לא נראה מאמץ לחבק מועמד פוליטי חיבוק דב עד ששומעים את הקנאק. דבר שנתניהו יודע לעשות מצוין. אבל כנראה שהבידול המסוים מבן גביר טוב לו. כך לפחות הוא מעריך.

בניגוד לבן גביר, סמוטריץ' בחר מתחילת הדרך לגלוש לדמות המבוגר האחראי. הוא הפוליטיקאי היחיד בימין שמוכן לשלם מחיר אישי ומפלגתי כבד. הוא עשה את זה עם משה פייגלין. כשכולם התנערו, כשכולם חששו שאיחוד עם מפלגת זהות יבריח קולות ויוגדר כקיצוני, סמוטריץ' לקח את פייגלין על גבו. הבין שעדיף לאחד כוחות ולמנוע בזבוז של עשרות אלפי קולות בימין, גם אם זה עולה במנדטים ובביקורת ציבורית. הוא ספג את האש במקום פייגלין.

הוא עשה את זה עם עופר וינטר. עוד הרבה לפני סגירת הרשימות, כשאף אחד לא דיבר איתו, כשכולם ראו בווינטר איום, סמוטריץ' הציע לו להיות יו"ר הרשימה לכנסת. לא מקום 5, לא מקום 10. את הראשות. הציע לו שותפות אמיתית, מתוך הבנה שווינטר מבטא קול חשוב, ציוני, לוחמני, דתי-לאומי, שהימין זקוק לו. וינטר סירב, אך ההצעה נותרה על השולחן כהוכחה לרצינות.

והוא עשה את זה השבוע שוב. גם כשהסקרים אכזריים, גם כשהוא יודע שנתניהו יפעל לשתות אותו ביום הבחירות, ובכל זאת הציע לווינטר הצעה על חשבונו: ויתור על תפקיד שר בכיר ממכסת הציונות הדתית עבור עמך ישראל. שר במשרד הביטחון עם שתי מנהלות כבדות משקל - הגירה מרצון מעזה וגיוס חרדים. שני נושאים שהם הטיקט עליהם מבקש לרוץ וינטר. כל זה כדי שוינטר לא ישרוף קולות ויסכן את שלטון הימין. כעת נותר לראות האם הציבור הימני אכן יתגמל בקלפי את מי שהתנהג באחריות, או שיתייחס באדישות למהלכים שהוביל.

למרות שגוש השמאל היה מסודר ממילא, השבוע קיבל בשורה נפלאה עם פרישתו של בני גנץ. הפרישה הזאת מסיימת פרק שלם, עגום, בפוליטיקה הישראלית. מהרגע הראשון שנכנס לפוליטיקה ב-2019 הביא איתו גנץ כמות עצומה של רעל, החרמות ופילוג שמדינת ישראל לא ידעה כמותם. הכניסה הייתה על טיקט ממלכתי, אך מיד לאחריה הוחרמו שני מיליון מצביעי ימין והוגדרו כלא לגיטימיים.

בעודו משדר במתק שפתיים מסרי אחדות ושלום, הבהיר גנץ מהרגע הראשון שלא יישב בשום מקרה עם נתניהו, תקף מעל השולחן את החרדים אבל מתחת לשולחן הוקלט אומר להם שייתן להם עולם ומלואו אם יבואו. גנץ התאמץ לשדר ניקיון, אבל הביא איתו קומבינות מלוכלכות, וזה עוד לפני שמישהו הזכיר את פרשת המימד החמישי.

גם כשנכנס לממשלה בזמן הקורונה, לא חדל לתקוף. בישיבה בממשלה הפריטטית לא חדל לתדרך נגדה, לתקוף את העומד בראשה, בעודו חבר בממשלתו. שולח את חבריו להשתלח בשרי הליכוד, ולפעול באמצעות שריו לתקוע מקלות בגלגליה מיומה הראשון. הוא עשה זאת שוב כשנכנס פעם נוספת לממשלה, הפעם לקבינט המלחמה אחרי 7 באוקטובר. שוב הדלפות, תדרוכים, מתקפות על ראש הממשלה.

לאורך כל התקופה נותר כנוע לחלוטין, בצורה כמעט מביכה, למפגיני קפלן נגד הממשלה. כל ציוץ של מנהיגי המחאה, כל הפגנה, כל חסימת כביש, זכו ליישור קו מיידי מצד גנץ וחבריו.

הרגע המביש ביותר, שייזכר לדיראון בהתנהלותו הנפסדת, הוא הרגע שבו עלה גנץ על מטוס מוושינגטון בבהילות, באמצע ביקור מדיני חשוב, כדי להצביע נגד חסינות נתניהו. אותו אדם עזב את וושינגטון, פספס את הטקס הרשמי של חתימת הסכמי אברהם - האירוע המדיני החשוב ביותר של ישראל מזה 30 שנה - רק כדי לבצע סיבוב פוליטי קטן ועלוב. עם הנחיתה התברר שלא תתקיים כלל הצבעה. ההיסטוריה פוספסה בשביל כלום. תמונת מראה לפוליטיקאי קטן.

מדובר בדפוס קבוע. פוליטיקאי קטן, קטנוני, נקמן, שאינו מסוגל לראות מטר מעבר לאגו האישי. קמפיין האחדות המזויף בחודשים האחרונים, עם סיסמאות על יחד ננצח, אינו יכול לכסות על שבע שנים של זוהמה פוליטית ושיח מפלג ובזוי. לא ניתן לכסות על תרבות החרמות עם סרטון אחד של יחד. הציבור זוכר.

גנץ נכשל בכל תפקיד. כרמטכ"ל היה בינוני ומהוסס. כשר ביטחון היה חלש ונסחט. כפוליטיקאי היה אסון שהביא את תרבות החרמות והפילוג לישראל. הפרישה היא בשורה טובה לפוליטיקה הישראלית וליכולת לאחות את הקרעים.

בתוך הרעש של פרישת גנץ מסתתר סיפור קטן המספר את כל סיפור כחול לבן. פנינה תמנו-שטה הייתה מהלוחצות העיקריות על גנץ לפרוש. בשיחה במוצאי שבת, יחד עם אלון שוסטר שהחזיק בדעה דומה, אמרה לו כי יש לסיים. אין טעם להמשיך ולבזבז קולות. חבל על הכסף וחבל על האנרגיה. צריך לפרוש בכבוד. דווקא עליזה בלוך לחצה להישאר עד הסוף. בלוך, עם הנאיביות המפורסמת והאמונה התמימה, סברה שניתן עוד לגרד מנדט ועוד חצי מנדט. גנץ, בצער, תמך בהצעתם של תמנו-שטה ושוסטר.

תמנו-שטה היא סיפור אחר לגמרי. היא שמרה על ערכיה לאורך כל הדרך. לא נגררה לשנאות. לא נגררה לביקורת שווא על המחנה השני. הייתה מהבודדות בכחול לבן שלא צרחה "ביביסטים" על כל מי שחושב אחרת. לא השתתפה בחגיגת השנאה. נשארה ממלכתית, שקטה, עניינית.

דווקא בשל כך, ההערכה במערכת הפוליטית היא שהקהל שלה - אותו מנדט עד מנדט וחצי של יוצאי אתיופיה שהלך איתה ועם כחול לבן במשך שנים מתוך הערכה אישית עמוקה אליה – עשוי כעת לעבור לתמוך בליכוד. רוב מצביעי כחול לבן הפוטנציאליים לא ילכו למפלגות בגוש הימין, וסביר להניח שרובם ינועו לכיוון איזנקוט.

אבל המנדט של תמנו-שטה מגיע ממקום אחר, עם דעות אחרות, ונחיתתם בכחול לבן לא קשורה בשום דרך לגנץ או לאדם אחר מחבורתו. הם עם תמנו-שטה. כעת, כשהיא כבר לא מועמדת, כנראה ילכו לבסיס האם הטבעי בימין.

הנושא המושתק ביותר השבוע הוא עדותו של אביחי מנדלבליט במשפט נתניהו. מדובר בשערורייה תקשורתית ומשפטית בפני עצמה. מה שפורסם השבוע ומה שמתברר בעדות הזאת הוא פשוט מטורף: כל מה שהפיל את מדינת ישראל לתהום ב-2019, כל מה שפתח את סבב הבחירות האינסופי, כל מה שהביא לחמש מערכות בחירות ולמשבר חוקתי, מתברר ככלום ושום דבר. אוויר חם. בלון נפוח.

מנדלבליט עומד על דוכן העדים ומודה, מילה אחר מילה, במה שכל בר דעת ידע: אין כלום. תיק 4,000 קורס לחלוטין, תיק 2,000 קורס, תיק 1,000 הוא בדיחה עצובה על סיגרים. כל האישומים החמורים התאדו.

אלא שהחמור יותר - וזה מה שאינו מסוקר פתאום בשום מקום, בשום מהדורה, בשום עיתון - הוא מה שנחשף על עבריינות של המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש דאז. מדובר בזיהום חמור של החקירה. בלחצים פסולים על עדי המדינה. בתרגילים לא חוקיים. בהדלפות מגמתיות ומכוונות. בפרוטוקולים שנעלמו מהתיק.

אבל פתאום, כשמנדלבליט מדבר, כולם שותקים. לאן נעלמו כולם? במשך חודשים, יום אחרי יום, פרוטוקולים שלמים מילאו את המסכים, הנרטיב השקרי של הפרקליטות הציף את המהדורות והעמודים הראשונים. עכשיו הם התאיידו. דממה מוחלטת. האמת אינה נוחה ולא מסתדרת עם הנרטיב. מה שהפיל את נתניהו ב-2017 כשנפתחו החקירות, כל אותן כותרות בומבסטיות על שוחד, מרמה והפרת אמונים, מתברר כבלוף אחד גדול שנולד בחדרי חקירות מזוהמים ולא חוקיים.

בשבוע אחד קרסו כל התיקים. בשלב הראשון היה זה תיק 4,000. עו"ד עמית חדד הציג למנדלבליט את נוסח האזהרה הרשמי שבו נחקר נתניהו בתיק 4,000. מנדלבליט נאלץ להודות כי המילה "שוחד" נעדרה לחלוטין, וכי נתניהו הוזהר רק בקבלת טובות הנאה משאול אלוביץ' בקשר עם תפקידו הציבורי, הגדרה המתאימה להפרת אמונים בלבד. "בנוסח האזהרה אני לא זוכר שאישרתי את המילה שוחד... הניסוח פה מתאים יותר להפרת אמונים".

השופט משה בר-עם נזף בו: "ואתה חושב שבעניין רה"מ זה נכון לעשות את זה פתלתל?". מנדלבליט השיב "יכול להיות שזו תקלה", וגלגל את האחריות לפרקליטות המלווה. להקריא לחשוד על מה הוא נחקר זו זכות יסוד של כל נחקר, לא רק של ראש הממשלה, והזכות הזאת הופרה. נתניהו לא יכול להגן בחקירתו על כך שלא ביצע עסקת שוחד, אם לא נאמר לו בשום שלב שהוא חשוד בכך. אגב, תיק 4,000, שהוא תיק השוחד היחידי, כבר לא קיים מזמן. גם הנשמה מלאכותית לא תעזור לו. הוא מת כשהשופטים הבהירו, פעמיים, שאין שוחד.

בשלב השני קרס תיק 1,000. חדד חשף כי שורת פעולות בדיקה ואיסוף מידע בוצעו ללא אישורי יועמ"ש כחוק. מנדלבליט אישר כי סבר שתיק 1,000 הוא לכל היותר עבירה על חוק המתנות, וכי לגבי ג'יימס פאקר אין מודל שוחד וכי לא ידע שראש להב 433 רוני ריטמן, טען במח"ש שסביבת ראש הממשלה רודפת אותו. והכי חמור – לא ידע כי היועמ"ש שלפניו יהודה וינשטיין הורה ב-2014 על סגירת אותן חשדות בדיוק, שהוצגו לו, למנדלבליט עם כניסתו לתפקיד, כאילו מדובר במידע חדש שמעולם לא נבדק.

בשלב השלישי, שגם הוציא את השופטים מדעתם, קרס המשפט כולו כאשר חדד גילה שמנדלבליט אמר לתובעת הראשית בתיק, יהודית תירוש, כי הפלת נתניהו מהשלטון היא ההבדל בין חיים במדינה דמוקרטית, לבין "דיקטטורה בסגנון הונגריה ופולין", במקרה שיישאר ראש הממשלה. תירוש, שכמובן נכחה באולם, הזדעקה והתנגדה. אבל השופטים לא קנו זאת. אין זו אמירה בעלמא. זו אמירה שמוכיחה מניע שהוא מעבר לניהול תיק פלילי החותר לאמת וצדק על ידי התובע הראשי. את זה לא אמר חדד, את זה אמר השופט בר-עם.

אחרי החקירה של מנדלבליט, ואחרי החקירה של רוני אלשיך שתבוא אחריה, צפויים פרקליטי נתניהו לדרוש מהשופטים את המתבקש: לעצור את המשפט מטעמי הגנה מן הצדק. הגנה מן הצדק משום שאי אפשר לנהל משפט הוגן כשהחקירה עצמה הייתה עבריינית. אי אפשר לנהל משפט הוגן כשהחוקרים עברו על החוק. אי אפשר לנהל משפט הוגן כשהזיהום כה עמוק עד שאין דרך לנקותו.

אין ספק שתהיה זו בקשה מהמוצדקות שהיו במשפט הפלילי בארץ מאז ומעולם. לא משום שנתניהו נמצא מעל החוק, אלא משום שגם המשטרה והפרקליטות אינן מעל החוק. והשבוע הזה הוכיח שוב: המערכת שרדפה את נתניהו היא זאת שצריכה לעמוד לדין.

וכמה עלובה יוזמת האופוזיציה, להעביר עם הסיעות הערביות, במקרה של רוב פרלמנטרי אחרי הבחירות, את "חוק הנאשם" שיאסור על נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על מי שיש נגדו כתב אישום. גם אם מתעלמים מהפחדנות והעליבות הכללית מהמהלך, שמנסה לעקוף ניצחון פשוט בבחירות על ידי פנייה לעם, על איזה אישומים הם מנסים לעשות זאת? על אלה שקרסו אחד אחרי השני בבית המשפט? על ההבל הזה למנוע מאדם להתמודד בבחירות? והם אלה שמנפנפים במגילת העצמאות וערכי הדמוקרטיה. לא יכולה להיות צביעות גדולה מזאת.