בלוקצ’יין מול סנקציות: למה הרעיון של נתניהו פחות מופרך ממה שהוא נשמע | דוד אופיר

השאלה המעניינת אינה האם ישראל יכולה “לעקוף את העולם” בעזרת ביטקוין. היא לא יכולה. השאלה היא האם נכון למדינה לבנות שכבות גיבוי פיננסיות שיאפשרו לה להמשיך לבצע חלק מהפעילות הכלכלית גם במקרה שבו אחד מערוצי התשלום שעליהם היא תלויה נפגע. וכשמציגים את השאלה כך, הרעיון כבר נשמע הרבה פחות קיצוני.

במשך עשרות שנים גלובליזציה פיננסית הייתה בעיקר סיפור של יעילות. מדינות התמקדו במה שהן עושות טוב, חברות בנו שרשראות אספקה בינלאומיות, והדולר ומערכת הבנקאות המערבית הפכו לתשתית שעליה חלק גדול מהעולם פועל.

העידן הזה משתנה. ה-IMF הקדיש השנה גיליון שלם ל”גיאו-כלכלה”, החיבור ההולך וגובר בין כלכלה לביטחון לאומי. סנקציות פיננסיות, מגבלות יצוא, מכסים ושליטה בתשתיות תשלום הפכו לכלים מרכזיים ביחסים בין מדינות.

אחד המקרים הבולטים הוא רוסיה. לאחר הסנקציות הראשונות בעקבות סיפוח קרים ב-2014, מוסקבה החלה לבנות מערכות תשלום מקומיות ולחזק קשרים עם תשתיות פיננסיות סיניות. לפי ניתוח שפרסם השנה ה-IMF, ההכנות האלה סייעו לה להפחית במידה מסוימת את עוצמת הלחץ של הסנקציות הרחבות שהגיעו לאחר 2022.

המסקנה אינה שרוסיה הפכה חסינה מסנקציות. היא לא. אלא שגם חלופה חלקית יכולה להיות חשובה בשעת משבר.

ומי שחושב שבניית תשתית פיננסית עצמאית היא רעיון ששייך רק למדינות תחת סנקציות, כדאי שיקשיב לבנק המרכזי האירופי.

ה-ECB מנמק כיום חלק משמעותי מפרויקט האירו הדיגיטלי במילים “חוסן” ו”אוטונומיה אסטרטגית”. כשני שלישים מעסקאות הכרטיסים בגוש האירו נשענים כיום על מערכות בינלאומיות שאינן אירופיות. מבחינת הבנק המרכזי, זו כבר אינה רק שאלה של עלויות או חדשנות, אלא תלות אסטרטגית.

במקביל, מדינות BRICS דנות בחיבור מערכות תשלום מיידיות ומטבעות דיגיטליים של בנקים מרכזיים כדי לבצע עסקאות חוצות גבולות בצורה ישירה יותר. הודו פועלת להרחבת השימוש ברופי, סין מפתחת במשך שנים תשתיות שמפחיתות תלות במערכות מערביות, ומדינות נוספות בונות יותר ויותר “מסילות” מקבילות.

זו דה-גלובליזציה פיננסית בפעולה. העולם לא מתנתק לחלוטין, אבל הוא עובר ממערכת אחת דומיננטית למערכת שבה מדינות רוצות לפחות אפשרות שנייה.

כאן כדאי להפריד בין תרחיש קיצון לבין מה שכבר קורה. ישראל אינה כיום מדינה שמנותקת מהמערכת הפיננסית הבינלאומית, ואין עליה סנקציות בנקאיות כוללות. גם משרד החוץ הישראלי הסתייג לאחרונה מהטענה שקיימות כיום “סנקציות מהותיות” על המדינה.

אבל הכיוון ראוי לתשומת לב. מאגר חדש של המכון למדיניות העם היהודי תיעד, נכון ל-18 באוקטובר, 139 סנקציות, מגבלות וצעדים מדיניים ב-64 מדינות וישויות. לא כולם מכוונים למדינת ישראל כולה, ורבים מהם ממוקדים באישים, התנחלויות או חברות מסוימות, ולכן אסור לחבר את כולם לכותרת כאילו העולם כבר הטיל אמברגו על ישראל. ועדיין, התחום הגדול ביותר במאגר הוא דווקא הפיננסי.

בשנה שעברה, למשל, קרן העושר הנורווגית, הגדולה בעולם, הוציאה מהתיק שלה את חמשת הבנקים הישראליים הגדולים על בסיס שיקולי האתיקה שלה. בספטמבר האחרון בריטניה הודיעה על צעדים נוספים הנוגעים לסחורות ולפעילות הקשורה להתנחלויות, כחלק ממהלך מתואם עם מדינות מערביות נוספות.

אפשר להתווכח על כל אחד מהצעדים האלה פוליטית. פחות נכון להתווכח עם העובדה שהסיכון הגיאו-כלכלי של ישראל עלה.

זו אולי הנקודה החשובה ביותר כאן. “בלוקצ’יין” אינו חייב להיות שם נרדף לביטקוין, אם כי ביטקוין הוא הניטרלי ביותר. היישום המעניין עבור מדינה יכול להיות דווקא תשתית של פיקדונות בנקאיים שעברו טוקניזציה, שקל דיגיטלי, מטבעות יציבים מפוקחים, חוזים חכמים ומערכות שמאפשרות סליקה ישירה ומהירה בין מוסדות במדינות שונות.

אפילו הבנק המרכזי של הבנקים המרכזיים, ה-BIS, הוכיח השנה במסגרת Project Agorá שניתן להשתמש בטוקניזציה של פיקדונות בנקאיים ושל כסף של בנקים מרכזיים כדי לבצע סליקה חוצת גבולות בצורה אטומית, כלומר הכסף והנכס עוברים יחד או שהעסקה כולה מתבטלת. יותר מ-40 מוסדות פיננסיים ומספר בנקים מרכזיים השתתפו בפרויקט.

וזה כבר מתקרב הרבה יותר למה שישראל צריכה לחשוב עליו. למעשה - בנק ישראל כבר חושב בכיוון הזה. החלק המעניין ביותר בדיון הישראלי הוא שהרעיון לא התחיל אתמול בראיון טלוויזיה. בתוכנית העבודה שלו ל-2026, בנק ישראל כבר הגדיר יעדים הכוללים בחינת שקל דיגיטלי, טוקניזציה של פיקדונות, Stablecoins, שיפור תשלומים חוצי גבולות וחיבור מערכות תשלום ישראליות למערכות בחו”ל.

בתכנון הראשוני של השקל הדיגיטלי אף הוגדרה יתירות כאחד מעקרונות המערכת, ולמרות כי זו עשויה לפגוע בזכויות האזרח הבסיסיות, ולה יש חסרונות משמעותיים, הרעיון הוא שמערכת התשלום תוכל לפעול בנפרד ממערכות אחרות ואף לאפשר תשלומים במצבי חירום. בנק ישראל גם השתתף בעבר ב-Project Icebreaker, שבחן תשלומים בינלאומיים באמצעות מטבעות דיגיטליים של בנקים מרכזיים.

כלומר, גם בלי שום קשר לנתניהו, סנקציות או בחירות, העולם הפיננסי הישראלי כבר מתקדם לכיוון שבו כסף יכול לעבור ביותר ממסילה אחת.

אם ארצות הברית ואירופה יחליטו מחר להטיל סנקציות פיננסיות רחבות על ישראל, שום אפליקציית קריפטו לא תחליף את שוק ההון האמריקאי, את הבנקים האירופיים או את הקשרים המסחריים עם חברות מערביות.

גם רשת ציבורית אינה הופכת עסקאות לבלתי נראות. להפך, ביטקוין ורשתות רבות אחרות משאירות היסטוריה פומבית שקל יחסית לעקוב אחריה. ארצות הברית כבר הוכיחה פעמים רבות שהיא מסוגלת לפעול נגד בורסות, מנפיקי Stablecoins וכתובות דיגיטליות שמשמשות גופים שעליהם הוטלו סנקציות. רק בחודש שעבר היא הטילה סנקציות על בורסת קריפטו איראנית שלטענתה שימשה להעברת מאות מיליוני דולרים.

לכן המטרה לא צריכה להיות לבנות “מכונה לעקיפת סנקציות”. המטרה ההגיונית יותר היא לבנות יתירות. ישראל היא כלכלה בינונית, פתוחה ותלויה מאוד בסחר, בהשקעות ובמערכת הפיננסית הבינלאומית. היא צריכה לעשות כל שביכולתה כדי להישאר עמוק בתוך המערכת הזו. אבל תלות מוחלטת בתשתית אחת אינה אסטרטגיה של חוסן, אנחנו כבר מבינים את העיקרון הזה באנרגיה, במזון, בתחמושת, בתקשורת ובשרשראות אספקה. מדינה לא מחכה להפסקת חשמל כדי לחשוב על גנרטור.

גם כסף הוא תשתית חשובה. לכן אפשר לבקר את המילים “כלכלה עוקפת סנקציות”, ובהחלט ראוי להיזהר מהאשליה שטכנולוגיה יכולה לבטל בידוד מדיני. אבל עצם ההחלטה לבחון כיצד ישראל יכולה לבצע תשלומים, לסלוק עסקאות ולשמור על פעילות פיננסית בסיסית במקרה שמערכת אחת נסגרת בפניה אינה רעיון רדיקלי.

בעולם של 2026 זו כבר מדיניות חוסן שמדינות גדולות בהרבה מישראל עוסקות בה בגלוי.