כאן ועכשיו: אין מועד ב׳, אסור שיהיה - וזה אפשרי

בעוד ארבעה ימים יוכרע המאבק על עתידו של הנס האנושי הגדול ביותר של העידן החדש, המכונה גם “מדינת ישראל”. הבחירות הקרובות הן מאבק על נפשה של המדינה, על נפשנו. כל מי שישראל היהודית, הדמוקרטית והליברלית יקרה לו, חייב להבין את זה. כל מי שנשבע בחזון בן־גוריון, בתורת ז’בוטינסקי, בהדר בגין, חייב להבין את זה. כל מי שדבק בהמשך היותה של ישראל אור לגויים, קיבוץ גלויות, מגדלור של קדמה, נאורות, ערכים ועוצמה, חייב להבין את זה. כל מי שרואה את גודל הסכנה שממיטים על החזון הזה הכוחות שקמים עליו, חייב להבין את זה.

כל מי שמבין את זה, חייב לתרגם את זה לפעולה. לדאוג שכולם מצביעים. להשקיע מאמץ, עד הרגע האחרון, לשכנע אחים ואחיות שלנו שלא מבינים את זה, שיבינו. לא לוותר על שום קול. אולי לא תהיה לנו הזדמנות אחרת. זה כאן ועכשיו. זה אירוע שדומה מאוד להצבעה ההיסטורית ההיא על הצעת החלוקה בעצרת האו”ם. רק שהפעם החלום שלנו לא זקוק לרוב של שני שלישים. הוא זקוק ל־61 מנדטים.

המאבק הוא בין הציונות המקורית, ללאומנות המשיחית שקמה עליה. בין ברית המשרתים לתאגיד המשתמטים. בין “נמות ולא נתגייס” לבין אלה שמתגייסים ולפעמים גם מתים. בין אלה שסמוכים על שולחנה של המדינה ולא נושאים בנטל, לאלה שכורעים תחת הנטל ומחזיקים על גבם את השולחן. בין גולדקנופף לבנט. בין דרעי לאיזנקוט. בין טלי גוטליב לאביגדור ליברמן. בין הלוחמים באויבי ישראל לאלה הקמים על ישראל ומעדיפים את המנדט הבריטי. בין יונתן אוריך ליונתן שלו. בין דודי אמסלם ליורם כהן. בין אלה שחושבים שגדי איזנקוט הוא “קוף מרוקאי שמופעל על ידי אשכנזים אליטיסטים”, לאלה שמאמינים שמרוקאי יכול להיות ראש ממשלה במדינת ישראל. בין אלה שמשתמשים בעולם התורה כקרדום לחפור בו שלטון, לבין מי שהיה ראש הממשלה הדתי והציוני הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל ושום דבר רע לא קרה לנו במשמרת שלו.

הניצחון בהישג יד. זה לא בטוח, זה לא סגור, זה לא נגמר. בנימין נתניהו יעשה הכל, כולל הכל, כדי להמשיך להיאחז בשלטון ולגרור את ישראל לתהום. כן, כולל מלחמה. צריך לקוות ולהתפלל שיהיו מי שיבלמו אותו. אין שום דבר שאפשר לתקוף בארבעת הימים הקרובים שאי אפשר יהיה לתקוף אחרי שתקום ממשלה חדשה בישראל. זו אינה הנחה, אלא עובדה. ולמי ששכח: היה זה נתניהו עצמו, בנאום מכונן, זה שהטיף והטיח באהוד אולמרט שהוא לא יכול לקבל שום החלטה גורלית כראש ממשלה כשהוא מסובך בחקירות פליליות. זה היה הרבה לפני שהוגשו נגד אולמרט כתבי אישום. ניגוד העניינים זעק כבר אז, אמר נתניהו. וצדק.

הניצחון בהישג יד, והוא מעולם לא היה קרוב יותר. אם נתעלם לרגע מקמפיין 2006, שבו הליכוד התפצלה ואריאל שרון הקים את קדימה, בנימין נתניהו מעולם לא הגיע לבחירות בשפל נמוך יותר ממצבו הנוכחי. גדי איזנקוט מוביל עליו כבר חודשים ארוכים בפער דו־ספרתי בהתאמה לראשות הממשלה. גם נפתלי בנט חזר להוביל עליו בפרמטר הקריטי הזה. מפלגתו של איזנקוט מובילה על הליכוד כבר כמה חודשים, באופן קבוע. בחלק מהסקרים הליכוד נמצאת בקידומת 1 בעמודת המנדטים.

גם נתניהו יודע שחלק ניכר ממצביעיו בפעם הקודמת פשוט לא מסוגלים להצביע עבורו פעם נוספת. הוא לא הצליח להוליך בכחש את כולם, כנראה גם לא את רובם. הישראלים הם עם חכם. כשהם נשאלים את השאלה הפשוטה אם מצבם היום טוב יותר ממצבם לפני ארבע שנים, הם יודעים את התשובה. כשהם נשאלים מי הוביל את ישראל לגדולים באסונותיה, כנ”ל. כשהם נשאלים מי היה ראש הממשלה למעלה מ־18 שנים, רובן ברציפות, ומי הגה, יזם, הוליד והמציא את התפיסה של “הכלת חמאס” והפיכתו לנכס, הם עונים את התשובה הנכונה. הם לא מוכנים להצביע לו פעם נוספת. הם לא מוכנים לאכול את השקר הזה פעם נוספת. הם אוהבים את המדינה אפילו יותר מכפי שהם אוהבים את נתניהו.

ארבעה ימים לבחירות, וניהול הקמפיין של נתניהו נראה כמו ניהול המדינה. כאוס מוחלט, התעסקות בזוטות והתחפרות באסונות. בשבועות האחרונים עלתה בסביבתו, שוב, האפשרות להכריז שזו תהיה הקדנציה האחרונה שלו. הרעיון הזה עלה גם בפעם הקודמת, אבל ירד. גם הפעם הוא יירד. עצם העובדה שעלה, מעידה על מצב הרוח ועל המצב.

במקום להתעסק בנפתלי בנט, הוא מתעסק במוטי לייטנר. במקום להתעסק בגדי איזנקוט, הוא מתרוצץ סביב הרב אלי סדן. במקום להתכתש עם אביגדור ליברמן, הוא רב עם עופר וינטר ויועז הנדל. שתיים מהמפלגות בגוש נתניהו נטולות הסכם עודפים. הוא מגיע לבחירות בסיכון גבוה שמפלגה אחת או שתיים בצד שלו לא תצלח את אחוז החסימה. כמו בפעם הקודמת, רק הפוך.

אם הנבואות לגבי אחוז ההצבעה הכללי יתממשו, הסיכויים של עופר וינטר והנדל־זליכה לעבור קלושים. אפילו משה פייגלין וסמוטריצ’ו יצטרכו להתאמץ. זה מצב שנתניהו לא מכיר. זה חסר תקדים. בצד השני הצליח גדי איזנקוט במה שיאיר לפיד נכשל בו בפעם הקודמת: הוא סידר את הגוש סידור אידיאלי. אפילו בני גנץ פרש. כולם מחוברים בהסכמי עודפים. לא תהיה שריפת קולות. למרות הביקורת והקטטות הפנימיות, הגוש נמצא במומנטום. מגמת הירידה והגלישה בסקרים נבלמה. הפערים בהתאמה לראשות הממשלה צמחו. התחושה שזה אפשרי משתלטת על השיח. עשרות אלפי ישראלים נוהרים מחו”ל כדי להשתתף במבצע ההצלה של מדינתם. כן, זה אפשרי. כן, אנחנו יכולים. תאמינו. אין מועד ב’. אסור שיהיה.

משהו כן מעיב על גוש השינוי: קרב המאסף בין איזנקוט לבנט והפיכתו של אביגדור ליברמן לסוג של דובון לא־לא. לעניות דעתי, כל הדברים האלה יסתדרו ויתיישרו דקה אחת אחרי סגירת הקלפיות, אבל בינתיים אין להתעלם מזה.

גדי איזנקוט, ה”קוף המרוקאי” הטברייני־אילתי שעבר את כל מה שיש לגולני להעביר לוחמים מסוגו, נמצא במרחק נגיעה מהישג בלתי נתפס. ב־1 ביולי 2025 הוא התייצב מול המצלמות ומסר הצהרה שבה הודיע שהוא פורש מהמחנה הממלכתי של בני גנץ. בעקבותיה, כתבתי בעמודים האלה את המילים האלה: “לא היה טלפרומפטר. הוא לא עשה חזרות. באותו בוקר, כשאנשיו ביקשו ממנו לערוך פיילוט או חזרה על המסרים, הוא סירב. הייתה לו פגישה בבית החולים שיבא, שם עומדים לקרוא מחלקה על שם גל, בנו שנפל בעזה, ועל שם חברו אייל ברקוביץ', שנפל יחד איתו. שני הלוחמים האלה, אחד חילוני מהרצליה והשני בן הציונות הדתית מירושלים, לחמו יחד ונפלו יחד. זה היה לאיזנקוט הרבה יותר חשוב מהשקת עצמאותו הפוליטית.

הוא דיבר מהלב. קצת גמגם, קצת ליפסס, קצת עצר להרהר. הוא, כמובן, גם פרס את ניתוחיו המוכרים למצב ואת הממלכתיות האינסופית שלו. הוא, ששכל את בנו במלחמה שעדיין ניטשת, כלל לא הזכיר את גל. הסתפק ב"שנהיה ראויים לנופלים". הכריזמה שלו לא פרצה מהמסך. היא התביישה. החיוכים שלו היו נבוכים. לא גבוה, לא רזה, לא מרשים, אבל מענטש. מהיכרות של עשרות שנים אני מעיד: איש נדיר, ישר כפלס, תוכו כברו, פטריוט ישראלי אמיתי, סיפור הצלחה של ישראל השנייה, בואכה השלישית, שנולד בטבריה וגדל באילת, בן לעולי מרוקו, שמעולם לא התלונן. העדיף להצטיין. הוא הנגטיב המושלם של בנימין נתניהו. אין בישראל מי שתפס את גדי איזנקוט בדבר שקר. כמו שאין מי שתפס את בנימין נתניהו בדבר אמת.

באותם ימים, הוא לא דיבר על ראשות הממשלה. היום, בדיעבד, אני חושב שהוא כן חשב עליה. נפילת בנו, גל, הייתה זריקת האדרנלין והדחיפה שלהן היה זקוק כדי לצאת לדרך. כשנשאל על ידי אילנה דיין אם הוא מכוון לראשות הממשלה, בכתבה ששודרה עוד קודם, אמר שהוא היה רמטכ"ל והיה שר והוא יכול למלא כל תפקיד במדינת ישראל, אבל לא התחייב. בהודעה הטלוויזיונית על הפירוד מגנץ אמר שהוא יוצא ל"מסע לבניית מנהיגות ראויה לישראל".

בנט שלט אז בסקרים. איזנקוט יכול היה לסגור מיד את המקום השני אצל בנט, והשניים היו הופכים למפלגת שלטון. הוא העדיף שלא. לפחות לא עכשיו. אצל בני גנץ ביכו על לכתו, אבל לא לכלכו. להפך. "גדי הוא אישיות שאי אפשר להאמין שהיא קיימת", אמרו אנשי גנץ, "הוא כמו חילי טרופר, רק עם דרגות רב־אלוף". הם גם קיוו שזה לא סוף פסוק. "הוא עוד ישוב", קיוו. הוא לא שב. וגם טרופר עזב, והצטרף אליו.

איזנקוט בנה את המפלגה שלו עקב בצד אגודל והמתין בסבלנות. בשלב מסוים הוא הציע לכל ראשי הגוש (בנט, לפיד וליברמן) להתאחד למפלגת שלטון אחת. מי יעמוד בראש? נראה אחר כך. בנט לא הסכים ועשה את אחת השגיאות הפוליטיות הקשות שנעשו כאן: התאחד עם יאיר לפיד, במטרה לקבוע עובדה ולהשתלט על מנהיגות הגוש. איזנקוט נפגע עד עמקי נשמתו. הוא היה בטוח שלפיד סחט את בנט ואמר לו שיש לו הצעה גם ממנו, מגדי. אנשי לפיד נשבעים שזה לא נכון. כך או אחרת, האיחוד אוחד. באותו יום אמר אחד מיועצי איזנקוט משפט קצר ופשוט: גדי, היום הפכת לראש הממשלה הבא של ישראל. בנט ולפיד לא ימריאו. להפך.

זה בדיוק מה שקרה. הקארמה של נפתלי בנט, שמתחיל תמיד בצמרת ומסיים בתחתית, או כלל לא עובר את אחוז החסימה, נראתה בלתי ניתנת לשבירה. ברבורים שחורים שרודפים אחריו לכל מקום. הוא החל לצלול בסקרים, איזנקוט חלף על פניו והפער ביניהם הלך וגדל. אלא שאז קרה משהו מדהים, עוצר נשימה ממש. בנט החליט שהוא לא נכנע לגורלו. שהוא יהיה סיזיפוס מודרני, בהבדל אחד: הוא יצליח להעלות את הסלע אל ההר.

הקמפיין של בנט בשבועות האחרונים הוא אירוע אישי הרואי. הפרלמנטים, המסע בלב המרחבים הביביסטיים, החתירה למגע, כל אלה הפכו את המגמה. בנט, כנגד כל הסיכויים, כיוון הרוח והמדרון התלול, הפך את המגמה. הפסיק לרדת והתחיל לעלות. יש כאלה שסבורים שאם הבחירות היו בעוד חודש או חודשיים, הוא היה חוזר ומשווה את התוצאה עם איזנקוט. אלא שזה לא רלוונטי. הבחירות בשבוע הבא. איזנקוט עדיין מוביל בכל הסקרים.

וכאן מגיעה המריבה: אצל איזנקוט, מטבע הדברים, פוצחים במבצע שתייה מאומץ: אנחנו, הם אומרים, חייבים לנצח את הליכוד ניצחון ברור. אין ברירה אחרת. רק אם ישר! תהיה גדולה משמעותית מהליכוד, לא תהיה לנתניהו לגיטימציה. הוא גם לא יוכל לפתוח במלחמת שולל כדי להיאחז בשלטון. זה חיוני, זה קיומי, זה הכרחי.

אצל בנט, וגם אצל ליברמן, מתקוממים: קמפיין המפלגה הגדולה מעולם לא הצליח. בכל פעם שמישהו מראשי הגוש הלך לכיוון הזה, הגוש הפסיד. תנו לכל מפלגה להביא את התומכים שלה. אל תלכו לקניבליזציה פנימית. תתמקדו במתלבטים מהצד השני. אווירת ה"קרב צמוד" עוזרת לנתניהו להפיח רוח חיים במפרשיו הנפולים.

קטונתי מלהכריע בין הצדדים. לפני שבועות ארוכים כתבתי כאן שאיזנקוט צריך להצטרף לבנט כי את נתניהו יהיה קל יותר להכריע מימין, במודל ההונגרי. אלא שאז מי שהצטרף לבנט היה דווקא יאיר לפיד. הקלפים נטרפו. עכשיו המצב נתון. אין טעם לערער עליו או להיסחף למשחקי "אילו" והערכות בדיעבד. צריך לנצח בבחירות. הניצחון צריך להיות חד־משמעי. אף פעם לא נדע איזה מההרכבים שלא עלו בסופו של דבר על המגרש, היה מביא את התוצאה הכי טובה. מה שנותר לנו, זה להביא אותה בהרכב הנוכחי.

לצורך זה, אני מציע, ממליץ וקורא מכאן לכל ראשי גוש השינוי/תיקון, לאפסן בבוידעם את שאיפותיהם האישיות מעכשיו ועד בכלל. לשכוח מתפקידים, להקפיא גם את החלום להיות ראש ממשלה. לעשות הכל כדי שגוש השינוי יהיה גדול משמעותית מגוש ההשתמטות, שחלקו לא ציוני. למחרת הבחירות, להתייצב כאיש אחד מאחורי מועמד אחד ולעשות את העבודה. כן, אם איזנקוט יהיה גדול משמעותית מהליכוד, זה יקל את המאמץ לבלום מסע טירוף של נתניהו למלחמה מיידית, כדי לכפות ממשלת אחדות ולטלטל את המערכת. אבל, ויש כאן גם אבל, צריך שהגוש עצמו יהיה גדול משמעותית מנתניהו, חרדיו ומשיחיו. ולכן אני חוזר למשבצת הקודמת: אין לי כוונה להכריע כאן בין הגישות. אני מקווה שההתלבטות ביניהן לא תאפשר לגישה השלישית לנצח.

האופטימיות נעוצה במה שקורה ברחוב. גדי איזנקוט מילא השבוע אולמות, עד אפס מקום, בחמישה מעוזי ליכוד: דימונה, ירוחם, באר שבע, רמלה וגבעת שמואל. בנט ממשיך לשרוף את השטח בפרלמנטים וחיכוכים בלתי פוסקים עם כל מי שמוכן להישיר אליו מבט. ליברמן מתמקד בציונות דתית "רכה" ובימין חילוני ממלכתי, אבל גם באליטה הכלכלית שמחבבת אותו. יאיר גולן מטפל במה שנותר כאן מהשמאל ומקווה להביא מנדט מהרחוב הערבי. עשרות אלפי ישראלים נוהרים בשעות אלה ממש ארצה, כדי לממש את זכותם להצביע. ואנחנו צריכים להסתער על הקלפיות ביום שלישי ולדאוג שכולם יצביעו.

דבר אחד קטן נוסף: אסור שהבחירות הללו יהפכו לעימות או יגלשו לאלימות. צריך להתרחק מאלימות בכל צורה שהיא. אני סומך על המערכים שהוקמו כדי להשגיח על טוהר הבחירות ועל המערכים שהוקמו כדי למנוע מנתניהו וחסידיו לערער על התוצאות, אם אלה לא ימצאו חן בעיניהם.

אני סומך על ועדת הבחירות המרכזית ועל העומד בראשה, שהוא איש ימין דתי, מתנחל, אבל גם שופט הגון. צריך לסמוך גם על המשטרה. כן, אני יודע, משטרת בן גביר וכל זה, ודני לוי מונה על ידי הממשלה הזו ועל ידי בן גביר וכו' וכו'. אבל רב ניצב דני לוי הוא גם שוטר. הוא עשה את כל תפקידי השיטור, התחיל הכי למטה, והגיע עד הכי למעלה. הוא יודע שהוא מפכ"ל היסטורי שממונה על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי ועל קיום הבחירות בימים שאין היסטוריים מהם. אני מקווה שהוא מבין את גודל השעה והמשימה. הוא צריך לחשוב על משפט ההיסטוריה, ועליו בלבד.

מעכשיו ועד יום הבחירות צריך לדבר רק על דבר אחד: סוגיית החרדים. זה הנושא המרכזי. זה שובר השוויון. זה סלע המחלוקת. זה קו פרשת המים בין שני המחנות שניצבים זה מול זה. הוויכוח ימין־שמאל לא רלוונטי. מעט מאוד ישראלים חולקים על השאיפה לפרק את חמאס מנשקו, לפרז את רצועת עזה ולמנוע מצב שבו היא תחזור להוות איום. מעט מאוד ישראלים חלוקים על הדעה שגם חיזבאללה צריך להתפרק מנשקו, או להתקפל לתוך מחילותיו ללא אפשרות להתעצם מחדש. ממש מעט ישראלים מקילים ראש בסכנות האיום האיראני ולא מסכימים שחייבים לעשות הכל כדי שהשלטון שם ייפול ותוכנית הגרעין תיגנז.

אין כרגע, וגם לא יהיה בעתיד הנראה לעין, מו"מ כלשהו על הקמת מדינה פלסטינית. אפילו יוסי ביילין אמר לפני כמה חודשים באולפן "פגוש את העיתונות", שגם אם יושג הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים, ברור לכולם שהוא לא יכלול פינוי התנחלויות. הדבר היחיד שצריך לפנות כרגע, די דחוף, זה את הפורעים היהודים שממשיכים להמיט עלינו אסון בזירה הבינלאומית ועלולים להמיט עלינו סנקציות משמעותיות אחרי הבחירות, גם מכיוון ארה"ב. אפילו נתניהו יודע את זה.

מבחינת סוגיות היסוד והליבה של המדינה, הוויכוח האמיתי הגדול ביותר הוא נושא החרדים. זה לא רק עניין הגיוס. זה הרבה מעבר. היה כאן פעם שר אוצר ששבר את מגמת הגלישה והפך אותה. קראו לו בנימין נתניהו. "החרדים עושים ילדים רק כדי שהילדים יעשו עוד ילדים", הוא אמר בזמנו לשלי יחימוביץ' והסביר שהמספרים לא מתכנסים, שהחברה הישראלית לא תוכל להמשיך לממן את האירוע הזה.

חלפו מאז יותר מ־20 שנה. המספרים לא רק שלא התכנסו, הם המריאו. משפחה חרדית מקבלת כל חודש מהמדינה, כלומר ממשפחה לא חרדית, אלפי שקלים. בעוד לא הרבה זמן, החרדים יהיו שליש מהמדינה. זהו חורבן. מספיק להביט על הערים שהולכות ומתחרדות כדי להבין את זה. כל עיר כזו הופכת, תוך זמן קצר, מיחידה כלכלית יעילה ומתפקדת, לכזו שסמוכה על שולחנו של משלם המיסים. ירושלים, בירת ישראל הנצחית, צריכה לשאוב כל שנה בין מיליארד למיליארד וחצי שקלים כדי לממן את עצמה. אנחנו מתקרבים במהירות לנקודת היפוך ארכימדית שבה העסק יתרסק. אם תצרפו לזה את מגמת העזיבה של השכבות המבוססות, של המדענים והרופאים ואנשי הטכנולוגיה, תקבלו תסריט אימים.

וישנו הגיוס. מישהו ישב השבוע וסקר את כל פעולותיה של הממשלה לדחיית גיוס החרדים, לאי־אכיפת גיוס החרדים ולטרפוד כל המאמצים להפסיק את הקצבאות וההטבות וההנחות והקומבינות שהחרדים מקבלים מקופת המדינה, בדרך ישירה או עקיפה, בשלוש וחצי השנים האחרונות. הטקסט שנכתב במסמך הזה מקיף אלפי מילים. הוא מטלטל. ממשלת נתניהו ממשיכה להטיל על צה"ל משימות ביד אחת, ובידה השנייה ממשיכה לשחרר מגיוס עשרות אלפי חרדים צעירים ובריאים. היא לא רק משחררת אותם מגיוס, היא עושה הכל כדי שצווי בג"ץ והוראות היועצת המשפטית לממשלה, שנגזרים מהם, לא ייאכפו. המאמצים להפסיק את הקצבאות וההנחות והסבסודים וכל מפעל המיליארדים שמחזיק את תעשיית המשתמטים על גבה השחוח של המדינה, ראויים לוועדת חקירה ממלכתית משל עצמם.

הישראלים צריכים לשאול את עצמם האם ממשלת ישראל, האם הקואליציה של נתניהו, אכן פועלות לטובת המדינה. הרי הטבלה אינה משקרת, המספרים לא ניתנים להכחשה, והמצב ניצב מולנו במלוא כיעורו. הרמטכ"ל כבר אמר כמה פעמים שהוא מרים עשרה דגלים אדומים וכי הצבא קורס לתוך עצמו. ראש חטיבת תכנון ומנהל כוח האדם, תא"ל שי טייב, ישב בכנסת והטיח בנוכחים את המציאות ואת העובדה שבקרוב צה"ל לא יוכל לבצע את משימותיו.

ומה ממשלת ישראל עושה? ממשיכה להפר את צווי בג"ץ, ממשיכה לעקוף את כל הניסיונות להפסיק את זרימת הכסף למשתמטים, ממשיכה לשחק על זמן ולהתקפל בפני הגולדקנופפים והדרעי'ז לדורותיהם. "למי רע כאן?", שאל בזמנו גולדקנופף, והתכוון לזה. אם המצב הזה יימשך, יהיה כאן רע לתפארת, לכולם. בינתיים, המצב רע בעיקר לאלה שמשרתים, לאלה שעובדים, לאלה שמייצרים. והם הולכים ומתמעטים.

בנימין נתניהו הסגיר והפליל את עצמו השבוע, כשהסביר בריאיון שהוא אכן מתכוון להביא לאישור הכנסת את "חוק הגיוס" (כלומר חוק ההשתמטות) דבר ראשון אחרי הבחירות. באותה נשימה הודיע שהוא מתנגד למעצר עריקים. שותפיו של נתניהו מגדירים את עצמם כלא ציונים, מייחלים לשובו של המנדט הבריטי, קוראים לנו "שודדים" וטוענים שאין כאן סייעתא דשמיא בעיקר בגלל אמיר אוחנה.

זה מחזיר אותי לליבת המאמר הזה: הבחירות הקרובות ביום שלישי הן בדיוק על זה. על המשך קיומה של ישראל כמעצמה של נאורות, טכנולוגיה, קדמה ופיתוח. על שגשוגה של הדמוקרטיה, שתכלול גם איזונים ובלמים ותחזיר אותנו לחיק משפחת האומות. על היכולת שלנו לקיים את עצמנו ולהמשיך להיות, בכל מחיר ובכל זמן, המעצמה החזקה ביותר, בפער, ברדיוס של אלפי קילומטרים מירושלים. כדי שזה יקרה, חייבים להקים ביום רביעי בבוקר ממשלה שתכלול קואליציית משרתים ציונית, יצרנית, פטריוטית ונחושה. זה אפשרי. זה הכי אפשרי שהיה אי פעם.