אם זו לא הייתה כותרת שחוקה ולעוסה, "Winter is Coming" הייתה צריכה להיות הכותרת של הטור הזה, ובעיקר של הימים הקרובים. ב"משחקי הכס", יצירת המופת הטלוויזיונית הגדולה בכל הזמנים, "החורף מתקרב" הוא הרבה יותר מתחזית מזג אוויר. זו אזהרה: תתכוננו, משהו גדול מגיע.
ובכן, משהו גדול מגיע. וינטר הולך להיות אחד הסיפורים הגדולים של הבחירות ביום שלישי הקרוב. אם יעבור את אחוז החסימה, זה יהיה סיפור פוליטי יוצא דופן: כיצד הצליח להיכנס לכנסת למרות הדי-ניין של הליכוד נגדו, ובעיקר, לאיזה גוש יצטרף? וינטר מצהיר שילך עם נתניהו. בגוש נתניהו משוכנעים שברגע האמת הוא יחבור לאופוזיציה. בתרחיש של תוצאה צמודה, ההכרעה שלו עשויה לקבוע מי ירכיב את הממשלה הבאה.
גם אם לא יעבור את אחוז החסימה, זה יהיה סיפור גדול לא פחות. במקרה כזה, עשרות אלפי קולות, ואולי הרבה יותר, עלולים לרדת לטמיון מבחינת גוש נתניהו. קולות שיכולים להיות ההבדל בין המשך שלטון הימין למהפך שלטוני. וינטר עשוי לגלות שאפשר להכריע בחירות גם בלי להיבחר לכנסת.
עצם ההחלטה שלו להמשיך להתמודד מעוררת לא מעט סימני שאלה. רוב הסקרים מציבים אותו מתחת לאחוז החסימה. נכון, היו מקרים חריגים. הגמלאים ב-2006 שהתחילו מתחת לאחוז החסימה וסיימו עם שבעה מנדטים. בני גנץ, שב-2021 כבר הוספד פוליטית, הצליח לסיים עם שמונה מנדטים. אבל אלה היוצאים מן הכלל, לא הכלל.
הסיפור של וינטר מזכיר את אלי ישי של 2015
תשאלו כמעט כל איש ימין אם היה מוכן לקחת סיכון משמעותי של אובדן קולות למחנה שלו, דווקא במערכת בחירות צמודה ורגישה כל כך, מול גוש אופוזיציה מסודר שמבקש להחליף את השלטון. סביר שרבים היו אומרים שלא. וינטר אומר כן. הוא הולך עד הסוף.
יכול להיות שביום שלישי יקרה לו רפי איתן או בני גנץ. בינתיים, הסיפור שלו מזכיר הרבה יותר את אלי ישי. שבשנת 2015 עזב את ש"ס, יצא נגד אריה דרעי, הקים את מפלגת "יחד" והתמודד בבחירות. הוא היה בטוח שהוא עובר את אחוז החסימה. בטוח. חברו אליו יוני שטבון ואנשי ימין נוספים, הוא זכה לחיבוק תקשורתי שלא היה מורגל אליו כאיש ש"ס, ובכל מקום שאליו הגיע הרגיש כמו מגה-סלב.
אי אפשר היה להסתובב איתו ברחוב בלי חיבוק, נפנוף, נשיקה או מחמאה מאזרחים. אנשים עצרו אותו, בירכו אותו, עודדו אותו. ישי היה משוכנע שהוא בדרך לניצחון. אלא שבין מחמאה ברחוב לאדם שמוכר מהטלוויזיה לבין פתק שמונח בקלפי יש מרחק עצום. ישי גילה אותו בדרך הקשה. מפלגתו קיבלה יותר מ-125 אלף קולות, אבל לא עברה את אחוז החסימה.
גם וינטר נהנה בימים אלה מחיבוק תקשורתי יוצא דופן. מתי שהוא רוצה הוא עולה לשידור. זה לא מובן מאליו. תשאלו את פנינה תמנו שטה, אפרת רייטן, יוליה מלינובסקי או שמחה רוטמן, שעובדים שעות על גבי שעות בעבודה פרלמנטרית משובחת, כמה קשה לקבל זמן מסך ביום-יום. לווינטר זה בא בקלות. רוח התקופה.
עם רוח גבית כזאת, עם מחמאות ברחוב, חיבוקים בכנסים ומצלמות שמלוות כל תזוזה, וינטר מרגיש על הגל. אלא שהמרחק בין האופוריה הציבורית לרגע שבו האזרח עומד לבדו מאחורי הפרגוד יכול להיות אכזרי במיוחד. לפי רוב הסקרים, וינטר נמצא בסכנה ממשית להישאר בחוץ.
וינטר קיבל מהליכוד הצעה שאי אפשר לסרב - כך לפחות הם חשבו
אם וינטר לא יעבור את אחוז החסימה, אפשר כבר עכשיו להצביע על כמה טעויות משמעותיות שעשה בדרך. הראשונה שבהן היא אולי גם הגדולה ביותר: הוא ויתר על הזדמנות פוליטית שכמעט בלתי אפשרי לקבל. אם וינטר רצה להיות שחקן פוליטי משמעותי בקדנציה הקרובה, הייתה לו אפשרות לעשות זאת בתנאים שספק אם הוצעו אי פעם למישהו בפוזיציה שלו.
נתניהו לא שונא אותו. הוא לא דחה אותו בגלל משקעים אישיים. להפך, וינטר זוכה להערכה גדולה בקרב אנשי הימין, גם בתוך הליכוד. יותר מזה, יכולה הייתה להיווצר כאן סימביוזה פוליטית כמעט מושלמת - לא רבים יודעים, אבל נדב שטראוכלר, הקמפיינר של וינטר (וקרוב משפחתו), היה בעבר חלק מצוות הקמפיין של הליכוד. שטראוכלר היה מהאנשים הקרובים ביותר לכוורת של נתניהו, כל כך קרוב שאפילו היה העד בחתונתו של יונתן אוריך, מנהל הקמפיין של הליכוד. לא מדובר בשני מחנות זרים שמעולם לא החליפו מילה. להפך. ההיכרות עמוקה, הקשרים אישיים, והדלתות היו פתוחות.
וינטר קיבל הצעה שאיילת שקד ונפתלי בנט, לאורך שנותיהם בימינה, בימין החדש ובגלגולים הפוליטיים האחרים שלהם, יכלו רק לחלום עליה: שני מקומות ברשימת הליכוד ושני מקומות ברשימתו של סמוטריץ'. ארבעה חברי כנסת המזוהים עם וינטר, עם אפשרות לפעול בהמשך ככוח פוליטי עצמאי, בכפוף להסדרים שיאפשרו זאת.
כדי להבין עד כמה ההצעה הזאת חריגה, צריך להיזכר במה שהתרחש רק לאחרונה בפריימריז בליכוד. קרב איתנים על כל מקום. העימותים סביב טלי גוטליב, המאבקים בין גילה גמליאל לישראל כץ, המלחמות הפנימיות, הבריתות, הדילים, ההשמצות. כל מקום ברשימה היה שווה מלחמת עולם.
ווינטר? הוא קיבל הצעה לשני מקומות בליכוד, בלי לעבור פריימריז, ועוד שני מקומות אצל סמוטריץ'. ארבעה חברי כנסת. כוח פוליטי. השפעה. דריסת רגל בכנסת הבאה. וכל זה בלי להמר על אחוז החסימה. מטורף. וינטר דחה את ההצעה. וכאן בדיוק מתחילה השאלה המעניינת באמת. לא אם וינטר יעבור את אחוז החסימה, אלא למה אדם שהונחה לפניו אפשרות לקבל כוח פוליטי משמעותי בחר להמר על הכול.
יכול להיות שה"דרייב" של וינטר הוא כבר לא רק להקים סיעה עצמאית וחזקה בכנסת. יש כאן משהו אישי יותר. בשנה וחצי האחרונות פמפמו לו שהוא המשיח החדש של הימין. האיש שכולם מחכים לו. האיש שיביא בשורה. האיש שיציל את המחנה. בכל כנס מחאו לו כפיים, בכל ריאיון החמיאו לו, בכל מפגש הסבירו לו שהציבור מחכה רק לו.
וינטר אולי התאהב באופוריה יותר מאשר באפשרות להשפיע בפועל. כי זה דבר אחד להיות עוד חבר כנסת ברשימת הליכוד, אפילו עם כוח פוליטי משמעותי מאחוריך, ודבר אחר לגמרי להיות עופר וינטר של הימים האלה. האיש שבמרכז הבמה, שכל המערכת הפוליטית עוסקת בו, שכל ריאיון שלו מייצר כותרת, שכל סקר שלו גורם למנהלי הקמפיינים לפתוח מחשבונים.
יש משהו ממכר במעמד הזה. כשכולם מדברים עליך, קל להאמין שכולם גם יצביעו לך. כשכולם אומרים שאתה התקווה החדשה, קשה להסכים להיות רק חלק ממשהו קיים. כשאתה כבר רואה את עצמך בראש מחנה, ארבעה חברי כנסת יכולים להיראות פתאום כמו פרס ניחומים.