מנדלבליט הביך את עצמו, אבל הסיפור האמיתי הוא התנהלות השופטים

את התובנות נחלק לראשי הפרקים הבאים, ולא לפי סדר חשיבותם: הפרק הראשון, עדות מנדלבליט היא עדות שמביכה מאד את היועץ המשפטי לממשלה לשעבר. השני, נוכחות אפי נווה במשפט היא נוכחות מאפיוזית.

הפרק השלישי, בניגוד למה שהשופרות מספרים לכם, לעדות הזאת אין שום חשיבות לליבת האישומים בתיק, והיא נכנסת תחת הקטגוריה המשפטית של "הגנה מן הצדק". יש פער אדיר בין הרעש והצלצולים סביב "מה שמתגלה" בעדות לבין המשמעות המשפטית שלו, והמשקל הסביר שהשופטים יכולים לתת לו בסופו של יום. והרביעי והאחרון, עדות מנדלבליט חושפת שוב את הדרך השערורייתית שבה שלושת השופטים מנהלים את הדיון. אחד הלקחים המיידים מהמשפט הזה חייב להיות הכשרת שופטים לניהול מגה תיקים.

לפני העדות קצת רקע: היחסים של מנדלבליט עם תיקי האלפים ידעו עליות ומורדות. בגדול, כשבתחילת הדרך טיפלה פרקליטות מחוז ירושלים בתיק 1000 הישן ובניצני תיק 2000 היחס שלו אליהם היה סקפטי ואפילו די עוין. מנדלבליט, יחד עם פרקליט המדינה אז, שי ניצן, העבירו את הטיפול בתיקים לפרקליטות מיסוי וכלכלה בראשות ליאת בן ארי שבה היה לו אמון רב.

בפועל, מרגע שבן ארי התבררה כפרקליטה אפילו יותר מיליטנטית מהפרקליטים במחוז ירושלים, ומרגע שנולד תיק 4000 עם העדות והקלטות הדרמטיות שהביא אילן ישועה, עם החלטת ניצן שגם הוא פיתח עמדה מאוד חזקה בעד הגשת התיקים הללו, מנדלבליט הלך איתם כמעט עד הסוף, חוץ מההחלטה לרדת בתיק 1000 משוחד להפרת אמונים. וכן הוסיפה, ההחלטה לקבל את הקונסטרוקציה המוזרה והעקומה של עמית אייסמן (אז פרקליט מחוז חיפה שהוכנס לצוות קבלת ההחלטות) לשנמך את האישום בתיק 2000 משוחד להפרת אמונים.

זו היתה החלטה אומללה שיצרה ניסוח עקום בכתב האישום, לפיו נתניהו לא באמת התכוון לדברים שאמר בעסקת השוחד המוקלטת בינו לבין למו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס. היום ברור לכולם ש-2000 היה צריך להיות תיק שוחד. יש עדיין ויכוח אם ב-4000 היה צריך לוותר מראש על הסעיף הזה, והאם דווקא ב-1000 היה צריך ללכת על סעיף השוחד. מכל מקום, מרגע שמנדלבליט החליט, הוא גילה מנהיגות, הגיש את התיקים, עמד מול הציבור ופרש את שיקוליו.

הסיבה שההגנה קיבלה את האישור החריג לזמן לעדות את ראש התביעה הכללית שחתום על הגשת האישומים, היא בשל טענתה כי חוקרי המשטרה רצו עם החקירות כסוסי פרא ללא האישור המתחייב בחוק של היועץ המשפטי לממשלה. ככלל, כפי שמיד יובהר, מנדלבליט בעדותו עומד על כך שהוא אישר את כל החקירות ושהוא עומד מאחורי כתב האישום. אלא שבפועל, כשהסנגור עמית חדד מתחיל להקשות עליו בדבר מקרים ספציפיים הוא מתחיל לגמגם, להתנער, ובפועל לא לגבות את מערכת אכיפת החוק שהוא עמד בראשה. בפועל, יותר מאשר שעדותו חושפת כשלים במערכת אכיפת החוק, היא מביכה אותו, את מנדלבליט.

קחו לדוגמה את יום העדות הראשון (שבו כאמור נכחתי). עוד לפני שמנדלבליט בכלל נשאל על פרשת עד המדינה ניר חפץ והמקורבת, הוא התנדב לדבר עליה ואף לומר ש"נעשו דברים חמורים, אולי אפילו לא חוקיים". כשכמה דקות אחר כך הזכיר לו חדד בצדק רב את המילים "לא חוקיים", מנדלבליט טען שלא אמר אותן. ככה זה כשמנסים לרצות, אתה אפילו לא זוכר מה אמרת.

ובכן, הוא אמר גם אמר, והכל בשל הלהט שלו לצאת האיש הצדיק והישר אל מול השוטרים שהתפרעו בדרך. בוודאי תגידו לי: רגע, אתה מתרעם על מנדלבליט כי אמר את האמת? אתה כועס עליו שהוא לא מצופף שורות? ובכן, התשובה לטענה הזאת היא שמנדלבליט, שניה לפני כן בעדות, אמר שהחליט לדחות את הבירור בעניין "המקורבת" עד לאחר המשפט. אז אם דחה את הבירור, ואם בפרקליטות אמרו לו שלא כצעקתה, אז מהיכן הסיק שהמקרה חמור ואולי אפילו לא חוקי? כך נראה עד לחיץ.

יתרה מזאת, מנדלבליט מרבה בעדותו להטיל אחריות על העוזרים שלו, על הפרקליטות, על החוקרים, ואפילו על הדובר. אתמול שאל אותו חדד איך ומדוע רקח בזמנו את כתבתה של דנה וייס בחדשות 12, "גרסת מנדלבליט", שבמהלכה הוא "פוגש במקרה" את וייס מתחת לבניין הקריה בתל אביב. במקום לענות בפשטות, כי "כך החלטתי", כי חשבתי שנכון להעביר את האמת לציבור מול כל השקרים שמפיצה מכונת התרעלה ומפיצים השופרות, מנדלבליט החלש החליט להטיל את האחריות על הדובר שלו, משה כהן, כמי שרקח את הארוע. כך נראה ראש מערכת? כך נראה מנהיג? קחו לדוגמה את אלי אסייג שכיהן כראש היאל"כ והוביל את חקירת תיק 4000. כל שאלה שנשאל על החקירה, גם על אירועים שהוא לא היה אחראי להם באופן אישי, הוא לקח על עצמו, בשל העובדה שהוא הוביל את החקירה.

חדד ידע היטב למה הוא רוצה להעמיד את מנדלבליט על דוכן העדים. חדד בחוכמתו החדיר בקלות במוחו של מנדלבליט תודעת נאשם, זאת על אף שמנדלבליט הוא עד. לא סתם עד, אלא ראש התביעה הכללית לשעבר. בתודעת הנאשם שלו מנדלבליט מנסה ככל שהוא יכול להראות שהוא היה בסדר, בסדר מאחרים, צדיק מאחרים. הרטוריקה שלו היא: אני אחראי על הדברים הטובים. על הדברים הלא טובים שקרו אחראים אחרים, לא אני.

יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נווה, הוא הסיוט של מנדלבליט. נווה שנא את פרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן, על כך שהגיש נגדו שני כתבי אישום (שאחד מהם גם הביא להרשעתו), וכעס על חברו הקרוב לשעבר, אביחי מנדלבליט, שלא עצר את ניצן. אי לכך, בעבר העביר לתקשורת הקלטות שבהן נשמע מנדלבליט מכנה את ניצן "מניאק", ומספר על כך שניצן תופס אותו בגרון בכך שהוא לא סוגר את תיקו בפרשת הרפז מחוסר אשמה. לנווה עוד הקלטות נוספות של מנדלבליט ששמר ליום סגריר.

נווה כיום, אמנם במקום נמוך ולא ריאלי, ברשימת הליכוד לכנסת. לכמה מהדיונים שהתקיימו עד היום הגיע, והתיישב קרוב מאד למנדלבליט. המטרה היא ברורה: מנדלבליט, שלא יודע מה בדיוק מה יש לנווה בהקלטות, יגמגם, ייזהר בדבריו, מהחשש שדברים שיאמר ייסתרו בהשמעת הקלטה שלו באחת ממהדורות החדשות או אפילו באולם בית המשפט.

ובאמת נראה שהמהלך המאפיוזי עבד. תשובות פשוטות שמנדלבליט אמור להשיב עם קונטקסט בסיסי, ניתנות בדמות: "אני לא יודע", "אני לא זוכר". ושוב, ממה יש למנדלבליט לפחד? נניח שאמר בהקלטות דברים שהוא לא הכי גאה בהם היום, ואולי אפילו לא עומד מאחוריהם, מה הביג דיל? הרי ככל הנראה אין בהקלטות הללו תיעוד של פשעים שביצע. אלא שכאמור, חדד ואנשיו בחיזוק נווה גרמו למנדלבליט להתנהג כנאשם קלאסי ולא כעד.

ועדיין, אחרי כל הדברים האלה, כל האירוע המתוקשר הזה הוא רעש רקע אחד גדול. בבית המשפט הזה נבחנות במשך חמש וחצי שנים שלוש פרשות של מעשי שחיתות קשים לכאורה. בפני השופטים הללו תיארה הדס קליין שחיתות עצומה בדמות קו אספקה של מתנות על פי דרישה במאות אלפי שקלים. הוצגה הקלטה מושחתת בין ראש הממשלה למו"ל ידיעות אחרונות. וכן הוצגו מסרונים ברורים שבהם באופן ברור שאול אלוביץ' קושר בין סיקור בוואלה לבין הצורך שלו באישור של נתניהו לעסקת בזק-יס ששלשלה לכיסו מיליונים. אנחנו כבר יודעים שההגנה הצליחה לשכנע את השופטים שאין שוחד בתיק. באשר לשאר האישומים, עדות מנדלבליט לא תוריד ולא תעלה.

בואו נצא מנקודת הנחה שהשופטים יקבלו את טענות ההגנה בעניין אישוריו של מנדלבליט. הפסיקה קובעת שכדי שטיעון של הגנה מן הצדק יביא לביטול סעיף אישום, הוא צריך להיות קיצוני במיוחד. איזה עניין קיצוני יש פה אם מנדלבליט על דוכן העדים אומר במפורש שהוא אישר את החקירות, שהוא עומד מאחורי כתב האישום על שלושת חלקיו, ושהוא כלל אינו סבור שצריך להיות אישור בכתב לחקירות הללו?

עדות מנדלבליט שוב חושפת את הדרך השערורייתית שבה שלושת השופטים מנהלים את המשפט הזה, שהפך מזמן לפארסה. גם כך הזמנה של תובע כללי היא נדירה, ורק במקרים נדירים מאוד השופטים מאשרים להזמין אותו. אך אם כבר הוזמן בעניין אישור החקירות, מדוע השופטים מאשרים לחדד לשאול אותו על כל מה שבא לו, כמו למשל על איך הונדסה הכתבה של דנה וייס? איך לעזאזל העניין הזה קשור לאישורי החקירות? זו בדיחה.

ואיך מאפשרים לעדות הזאת להתפרש על פני ישיבות כה רבות? ומדוע כל פעם שחדד מרים על השופטים את הקול, לא רק שהם לא חודלים אותו, נראה שהם מתמסרים לדרישותיו? איך לעזאזל הם דוממים כשחדד אומר להם שהוא יזמין למשפט מאות עדים? מי מאפשר דבר כזה במשפט פלילי? כבר הזכרנו פה לא פעם איך השופט דוד רוזן קצב זמנים במשפט הולילנד, משפט של 16 נאשמים. לא אפשר לא לתביעה ולא להגנה להזמין עדים מיותרים, ולגלוש לחקירות ארוכות, וכך תקתק את המשפט בלוח זמנים הגיוני. איך לכל הרוחות אנחנו אחרי חמש שנים וחצי, בסוף 2026, עדיין בתחילת פרשת התביעה?

יש הרבה לקחים ממשפט נתניהו, אבל את אחד מהם לא מספיק הצפנו עד היום. כלקח מהמשפט הזה, חובתם של נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, ושל מנהל בתי המשפט, צחי עוזיאל, להכשיר שופטים מומחים בבתי המשפט המחוזיים לניהול מגה תיקים. מסתבר שלא כל שופט יודע ויכול לנהל משפט כזה.