ישראל חזקה מהאשליות שהכשילו אותה

בשבעה באוקטובר, עמד נתניהו אל מול גורלו וייעודו ההיסטורי. הוא הבין כי הוא נקרא להוביל שתי מלחמות גורליות במקביל: האחת מול האויב החיצוני האכזרי, והשנייה - קשה ולא פחות קיומית - מול מערכות פנימיות אדירות כוח והשפעה, שהפכו למערכות חולות המרוקנות מתוכן את החזון הדמוקרטי שהיה אמור להדריך אותן.

הדברים קשורים זה בזה. הכשל בשבעה באוקטובר לא היה רק סדרה של טעויות מבצעיות בשטח, אלא קודם כל כשל דמוקרטי מבני, שהומחש באכזריות באותו יום. כבר בליל השבעה באוקטובר הוצפו מערכות הביטחון בסימנים מעידים ובתמרורים אדומים, שדרשו התערבות ומעורבות מיידית של הדרג המדיני הממונה, אך הצמרת ביטחונית בחרה שלא לערב את ראש הממשלה ובכך סיכלה תגובה מוקדמת שהייתה יכולה לצמצם את האסון.

אולם ברגע המשבר, נתניהו השכיל להבין מייד את גודל השעה, התעלם מרעשי הרקע, קיבל החלטות מנהיגותיות אמיצות, וניווט את ישראל אל עבר הישגים צבאיים ואסטרטגיים חסרי תקדים, תוך שינוי של פני המזרח התיכון לשנים.

באותה שעה הרת גורל, נתניהו נטל את המושכות לידיו, קבע בעצמו את עקרונות המלחמה והוביל מערכה בשבע זירות. מול לחצים בין-לאומיים אדירים, תוך תמרון זהיר מול ממשל ביידן, הוא המתין לשעת הכושר והצליח לרתום את הממשל החדש של טראמפ למאבק משותף וחסר תקדים בהתגרענות האיראנית.

מי ששומע כיום את הקולות מוושינגטון מבין את עומק היחסים האסטרטגיים שנסללו ואת גודל ההישג: טראמפ מודיע מעל כל במה כי לא יאפשר גרעין איראני ופועל בינתיים לחנוק את איראן כלכלית.

במשך ארבעה עשורים התריע נתניהו מפני סכנתה של איראן גרעינית והפך את מניעתה למפעל חיים. ואכן, במערכה האחרונה, ישראל וארה"ב הסיגו לאחור את תוכנית הגרעין האיראנית שאיימה לחסל את המפעל הציוני. נכון, המערכה עוד לא תמה, אך אין להשוות בין מעמדה האסטרטגי של ישראל ערב המלחמה לזה שאחריה. התמוטטות משטר האייתללות היא, ככל הנראה, עניין של זמן, ועימה יבוא הקץ לשאיפות ההתגרענות של טהראן.

במבט כולל, תוצאות המלחמה עד כה ברורות וחדות: ישראל צרבה בתודעת המזרח התיכון כי מי שיקום עליה לטבוח בה ובאזרחיה ישלם מחיר כבד מנשוא. היא הקריסה את טבעת החנק השיעית שאיימה לחסלה והעבירה מסר חד משמעי לחורשי רעתנו, הקיימים והפוטנציאליים, כי תשיב מלחמה שערה על כל איום.

בד בבד, באמצעות הישגים טריטוריאליים וטיהור השטח, היא סללה את הדרך לשינוי המציאות הביטחונית בעזה, בלבנון ובסוריה - תוך פתיחת האפשרות להגיע בעתיד להסדרים ביטחוניים שיטיבו עמה, כמו גם להסדרים אזוריים עם סעודיה ומדינות נוספות, תוך עקיפת הווטו הפלסטיני על נורמליזציה עם ישראל.

אולם כעת, כאשר המערכה החיצונית הגיעה להישגים מוחצים, מגיע זמן המבחן הגדול והמורכב לא פחות: החזית הפנימית.

מסגרת לאומית-ריבונית, כמו מדינת לאום, אינה נחרבת רק על ידי אויבים מבחוץ; היא נחרבת כאשר מערכות פנימיות מאבדות את האיזון והופכות לסכנה קיומית. ההיסטוריה היהודית רוויה באירועים מהסוג הזה. מה שקרה לנו בעבר עלול חלילה לקרות לנו שוב.

מחדל השבעה באוקטובר מחייב אותנו להביט במציאות ביושר ובפיכחון, ולהכיר באמת הכואבת: המדינה מנוהלת בידי שכבה צרה אך רבת-עוצמה של פקידים, משפטנים ורגולטורים ומוקדי כוח בלתי-נבחרים, שמונעים מכוח, שלטון והשפעה, ופגעו אנושות ביכולת המשילות של הדרג הנבחר.

שכבה זו פועלת מתוך תפיסת עולם שמקדמת את עצמה ומגובה בתקשורת ממוסדת שחוטאת לתפקידה, ומהווה זרוע ביצועית ו"שופר" של מנגנוני הפקידות.

כך הפכנו ממדינה המונהגת על ידי חוקים של נציגי עם נבחרים, לישות המנוהלת בידי פקידות בלתי נבחרת, כאשר אתוס "שומרי הסף" התהפך על פניו: הדרג הפוליטי הנבחר סומן כגורם שיש לנטרל ולרסן, בעוד הפקידות הבכירה והייעוץ המשפטי נהנים מחסינות מבנית מלאה. בניגוד לנבחרי הציבור הנדרשים לתת דין וחשבון בקלפי, פקידים אלו אינם נושאים באחריות לכישלונותיהם - עיוות עמוק המציב כיום את הדמוקרטיה הישראלית בפני סכנה קיומית.

אסון השבעה באוקטובר הנורא הביא להשעייתם הזמנית של המאבקים הפנימיים, כמו המאבק סביב הרפורמה המשפטית, שפגעו, ערערו וסיכנו את קיומה של החברה הישראלית. אך עתה, כמו כל מערכת שחוזרת לשווי משקל, אנו ניצבים בפני סכנה של חזרה לאותה מציאות, בשעה שהמערכה החיצונית עוד לא תמה.

הלכידות הפנימית והיציבות המוסדית של המדינה עומדות כעת בפני מבחן היסטורי חסר תקדים, ואסור לנו להתעלם מהזיכרון ההיסטורי של העם היהודי לגבי מחיר הפילוג הפנימי.

לדעתי נתניהו מבין את גודל השעה. הוא יודע שהקדנציה הבאה שלו חייבת להיות מוקדשת לשיקום ולתיקון המערכות הפנימיות בישראל - החזרת הריבונות לנבחרי העם, פירוק מונופול הכוח הפקידותי והשבת האיזון הדמוקרטי הבריא.

מי שמטיל ספק ביכולתו לבצע תיקון עמוק זה, נדרש להיזכר בפועלו כשר אוצר. באותם ימים, מול מערכות מיושנות ולחצים אדירים, נתניהו הפגין אומץ לב נדיר וחולל רפורמות מבניות נועזות שהצילו את כלכלת ישראל ומשפיעות לטובה על חיינו עד היום. הוא הוכיח שכאשר הוא מזהה את תפקידו כמנהיג מארגן - הוא יודע להכריע, לבצע ולשנות סדרי בראשית.

ועוד דבר, רק כדי לסבר את האוזן ולרענן את הזיכרון הלאומי: זוכרים את הוויכוח האדיר והיצרי על מתווה הגז? זוכרים את הקולות מהאופוזיציה וממטה המאבק שקראו לנתניהו "להשאיר את הגז באדמה"? זוכרים איך הטיחו בו שקרים ועלילות כאילו הוא פועל בניגוד עניינים? היום ברור לחלוטין עד כמה הוא צדק והבטיח לישראל עצמאות אנרגטית, זרימת הון ומעמד אזורי חסר תקדים.

בבחירות הקרובות, השאלה הגורלית היא שאלת הריבונות ויכולתנו להבטיח את עתיד המפעל הציוני.

המלחמה בשבעה באוקטובר חשפה אמנם כישלון של תפיסה, בראש ובראשונה של מערכות הביטחון, אך גם את חולשת הדרג המדיני. עם זאת, היא לא מחקה את העוצמות שנבנתה במדינה במשך דורות - עוצמה שהעם בנה אותה. כעת, זוהי חובה לאומית להחזיר את הסמכות והאחריות לידי הציבור ונציגיו הנבחרים, ולהבטיח כי מדינת ישראל תישאר יהודית, חזקה, עצמאית ודמוקרטית לדורות לבוא.

הכותבת היא פעילת ציבור ויו"ר עמותת "ישראל למען הנגב"