געגועיי לרבין: הקשר בין ראש הממשלה שנרצח לחשבון הנפש הלאומי בקלפי

אחת הבעיות הקשות שעמדו בפני המפלגה (שהיו לה אז 12 ח"כים), הייתה זיהוי מוחלט של תהליך השלום עם רבין ופרס – ופחות עם מי שהרגישו שהם שכבו במשך שנים על הגדר שמעליה דילגו רבין ופרס לתהליך אוסלו.

הקמפיין הציבורי החם אז היה של פורום יישובי רמת הגולן, תחת הסיסמה: "העם עם הגולן", קמפיין שהצליח לייצר הזדהות בקרב רוב חלקי העם, גם בקרב מי שהיו מוכנים לוויתורים טריטוריאליים.

אנחנו הצגנו למרצ כרזה שהתבססה על אותו הפורמט, רק שהיה כתוב בה בפונט זהה: "שלום, עבודה של מרצ".

ההתלהבות הייתה גדולה – ונתבקשנו, לפנים משורת הדין ואפילו לפני שתתקבל הכרעה בנוגע למכרז הפרסום של המפלגה, לאפשר להם להשתמש בה לכרזות וסטיקרים שיופקו בזריזות לקראת העצרת שעמדה להיערך למחרת היום. אה, כן – זה היה בבוקר יום שישי, 3 בנובמבר 1995, היום האחרון שבו הייתי עדיין תמים.

הגעתי אל הכיכר כמה שעות לפני העצרת במצב רוח שפוף, היישר מאצטדיון "האורווה" בפתח תקווה, שם הפסידה הפועל חיפה שלי 2-1 למכבי המקומית, אבל כשהגעתי אורו עיני: על בלון מתנפח ענק התנוססה בגאון הסיסמה בעיצובנו, וגם רולים של סטיקרים בצבע הירוק של מרצ כבר הוכנו לחלוקה לבאי העצרת.

כשחזרתי לכיכר, כחלוף כמה שעות, עם בתי התינוקת (הפעם כמשתתף), גיליתי שהכרזות שלנו מלהיטות את הרוחות. הכתבים הפוליטיים החמיאו למרצ על היוזמה, אבל רבין זעם: "מה זאת אומרת שהשלום הוא עבודה של מרצ?!" – כעס על רן כהן, שהדביק את הסטיקר על הז'קט שלבש - ודרש שיסיר את המדבקה.

מעט לפני תום העצרת החלטנו שבת החצי שנה ספגה כבר מספיק פוליטיקה לערב אחד – והסענו את עגלת התינוק שלה הביתה, שם עוד הספקתי לראות את סוף תכנית הספורט "הדקה ה-91" בהגשת יורם ארבל. התכנית תמה, אבל השידור חזר אל ארבל שהודיע כי רבין נורה.

את הסוף אתם כבר יודעים. למחרת מלאו העיתונים תיאורים של אותו לילה שהחל כמסיבה של תקווה והסתיים כאסון (בינינו, קצת כמו תהליך אוסלו). כולם כתבו על כך שמצב הרוח של רבין, שזכה לאהבה גדולה בשיאן של הפגנות נוראיות נגדו, היה מרומם.

רק דבר אחד, כך כתבו בעיתונים, העיב על השמחה של רבין: אותה סיסמה שעליה יצא קצפו. הנה כי כן, מכל היריבים שידע האיש בחייו, משדה הקרב ועד (להבדיל) לפרס ונעריו, נתניהו ותומכיו ועוד, אני הייתי האחרון (בעקיפין כמובן) שהוציא לו את הג'ינג'י הנרגז, דווקא בשעות האחרונות לחייו.

תמכתי בממשלתו השנייה והאחרונה של רבין, תמכתי גם בתהליך השלום, שלמרות קריסתו אל תוך האינתיפאדה השנייה, בשלהי חודש ספטמבר 1999, תחת אהוד ברק, היה ונותר בעיני ניסיון ראוי לבחינה היכולת לגעת באופק שמוכרח להיות כל העת לנגד עיני אדם הגון ושוחר שלום.

לניסוי ההוא היה מחיר דמים כבד בדמות פיגועי תופת, אבל באופן פרדוקסלי, דווקא הרצח של רבין מנע מישראלים רבים להכיר בעובדה שלמרות השאיפה לשלום, אין כרגע (למרבה הצער) עם מי לדבר ועל מה לדבר.

הן מדינה פלסטינית כבר הונחה על שולחן המשא ומתן ונענתה באוטובוסים מתפוצצים מצד מי שלא רוצים אותה לצד ישראל אלא במקום ישראל.

איך זה קרה? פתאום לשמאל היה מרטיר, קדוש מעונה. אלמלא רבין נרצח, גרסו רבים שלא היו מוכנים להודות בטעותם, היה היום שלום.

התחושה שלי (שלא תתברר לעולם כמובן) היא שרבין היה עתיד להיות דווקא מהראשונים להתפכח ולהתהפך על יאסר ערפאת, האיש שעליו ציווה מובארק, נוכח ההצגה שלו במעמד החתימה על הסכם קהיר: "תחתום כבר, יא כלב".

הרצח הפך גם לחטא הקדמון שרובץ על נתניהו ושמנע מרבים לשתף אתו פעולה, אפילו בימים שבהם - גם במקרה שלו - היה עדיין עם מי לדבר ועל מה לדבר, כלומר לפני שחל ניגוד אינטרסים חמור בין הישרדותו הפוליטית לביטחון מדינת ישראל.

מאחר שלא הכרתי את רבין אישית, אין בי געגוע לאיש, אבל יש בליבי געגוע לערכים שייצג – ולאו דווקא במישור המדיני. למשל אלה שהפגין עת התייצב מול המצלמות, אחרי ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן החטוף – וקיבל על עצמו את האחריות לכישלון.

למה? כדי שלא ידבק הכתם חלילה בשב"כ, במודיעין, ברמטכ"ל ובסיירת מטכ"ל. זה משהו שאי אפשר ולא צריך לקחת ממנו: האחריות האישית.

כשם שהתפטר בגלל חשבון הדולרים של רעייתו (שליד תיקי האלפים נראה כמו דוח חנייה), כך לקח אחריות על כישלון החילוץ ההוא, באומץ ומתוך יושרה ואמונה כי הגורם הבכיר ביותר הוא שנושא באחריות.

כלומר, בדיוק ההפך מהאיש שמכהן היום בתפקיד שאותו מילא רבין עת נרצח. איש חסר אחריות: לא בגלל ההסתה שקדמה לרצח, לא בגלל דברים רבים שקרו מאז, אלא בגלל שמגיע לנו אדם הגון בהנהגה, במקום הדוגמה האישית המזעזעת שמציב נתניהו (ושכבר מחלחלת מטה, ממשרדי הממשלה, דרך גופי הביטחון והמשטרה ועד לנהגים שפוגעים ובורחים על הכביש).

בסוף השבוע הקרוב ידברו הרבה על מורשת רבין בהקשר של התהליך המדיני. "השלום, צוואתו" נכתב עליו פעם. מדובר בקשקוש: רבין היה ביטחוניסט והאמין בתהליך השלום רק מפני שסבר בטעות כי הוא עתיד להביא איתו גם ביטחון.

במקום זה מוטב שנדבר עליו לא כמנהיג לשלום אלא כמפקד עליון, מסור ואחראי שיודע לקחת קרדיט לא רק על הצלחות אלא גם את האחריות לכישלון.

מורשת רבין תינצל אם תישמר התחושה הזאת ביום שלישי, כשיעמדו אזרחי ישראל מאחורי הפרגוד, בינם ובין מצפונם בלבד, אולי אז גם נזכה לשינוי ואולי ביום מן הימים, מי יודע, אולי אפילו לשלום. כי התינוקת בת השישה חודשים שטלטלנו אל ההפגנה ההיא, היא בעצמה היום אמא לילדה, נכדתי, היחידה שתשפיע על הצבעתי. זאת בעיני מורשת רבין: לא זכות אבות, אלא עתיד הילדים.