אתמול נשאל היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט, האם אמר לתובעת יהודית תירוש את הדברים הבאים באפריל 2019: "נתניהו יוביל מהפכה משטרית ואנחנו נהיה הונגריה ופולין. את מעדיפה להיות תובעת בתיק שיציל את הדמוקרטיה או שופטת בדיקטטורה?". הדברים יוחסו למנדלבליט על ידי בא כוחו של נתניהו, עו"ד עמית חדד, ולא הוכחשו במפורש על ידי מנדלבליט ותירוש. עם זאת, אמיתותם טרם הוכרעה, וחדד טען שיש בידיו תשתית עובדתית להצגת השאלה.
אמירה כזו, ככל שנאמרה, חשובה לא רק משום שהיא עשויה לחשוף פגם נוסף בהתנהלות התביעה הכללית, פגמים שהולכים ומתגלים במהלך משפט נתניהו, אלא משום שהיא עשויה לחשוף את הסיפור האמיתי מאחורי התנהלות היוריסטוקרטיה הישראלית בשנים האחרונות: ראיית הקבוצות הסוציולוגיות המצויות בימין הפוליטי (סרוגים, חרדים, מזרחים) כאיום ממשי על ההגמוניה של הקבוצה שרואה את עצמה כיורשת החוקית של מפא"י ההיסטורית; איום שנקרא "סכנה לדמוקרטיה" וגלישה ל"דיקטטורה", אבל למעשה הוא איום על ההגמוניה.
כי מה שעולה מן האמירה הזו, ככל שנאמרה, הוא האפשרות שקו ישיר עובר בין ההחלטה להגיש כתב אישום נגד נתניהו לבין ההתנהלות האגרסיבית וחסרת הרסן של היוריסטוקרטיה הישראלית לשימור כוחה, כוח חריג בהיקפו בהשוואה לדמוקרטיות מערביות אחרות. כי נתניהו הוא הנציג של ההגמוניה החדשה, וזו רוצה להחזיר את הכוח לעם, כמקובל בדמוקרטיות אחרות, באמצעות "רפורמה משפטית". מהלכים אלו מאיימים על כוחה של היוריסטוקרטיה. ולכן עולה החשש שהיה מניע חזק מאוד בפרקליטות וביוריסטוקרטיה הישראלית להגשת כתבי אישום בתיקים תקדימיים, על יסוד ראיות שחלקן נחלשו במהלך המשפט.
הגשת כתב אישום נגד אדם, ולא כל שכן נגד ראש ממשלה מכהן שמייצג את העדפותיהם של מיליוני אזרחים, על יסוד החשש שהוא יוביל ל"דיקטטורה", היא שיקול זר מובהק בהפעלת כוח התביעה. כתב אישום צריך להיות מבוסס על ראיות ועל הדין, ולא על הרצון לסכל ראש ממשלה מכהן משום שהיוריסטוקרטיה חוששת ממדיניותו. והתביעה הכללית, כמו כל רשות מינהלית, צריכה להיות כפופה לביקורת שיפוטית על שיקוליה. אם ההחלטה להעמיד לדין התקבלה משיקולים זרים, מדובר בפגם חמור שיש לבחון את השלכותיו המשפטיות.
אבל מדבריה של התובעת תירוש בדיון עולה תפיסה מצמצמת מאוד של האפשרות לבחון את מניעי התביעה במסגרת המשפט. כמה מזכיר הדבר את ההתעמרות של פרקליט המדינה הקודם, שי ניצן, בנציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, כשזו רצתה לבקר את התנהלות הפרקליטות. גרסטל אמרה על ניצן שהתרשמה כי יש לו קושי עם דיוק ואמירת אמת, וכי הוא איננו ראוי, לדעתה, לכהן כפרקליט המדינה. זו תרבות ארגונית של גוף שרואה את עצמו מעל שאר הגופים, ומתקשה לקבל ביקורת חיצונית על התנהלותו.
אבל הנקודה המעניינת ביותר בכל הסיפור הזה היא הנרטיב שישראל עלולה להפוך לדיקטטורה מהסוג של "הונגריה ופולין". האמירה הזו, השגורה במחוזות השמאל הישראלי, מסתמכת על העלייה לשלטון של מפלגות ימין באותן מדינות, שפעלו לצמצם את כוחה של המערכת המשפטית, שלשיטתן נשבתה בידי המחנה הפוליטי היריב. מאבקים אלו ביחס לכוחה של המערכת המשפטית, שהתקיימו בהונגריה ובפולין, מתקיימים גם במדינות נוספות, ובכלל זה בבריטניה ובארצות הברית. אבל עצם התביעה להחזיר כוח למוסדות הנבחרים אינה הופכת משטר לדיקטטורה.
ואכן, מחקר אמפירי מקיף שביצעו אנדרו ליטל מאוניברסיטת ברקלי ואן מנג מאוניברסיטת וירג'יניה בחן את הטענה שבעולם מתקיימת "שחיקה דמוקרטית". החוקרים מצאו שבניגוד לנרטיב הרווח, מדדים אובייקטיביים כמו תוצאות בחירות, חילופי שלטון ומגבלות על הרשות המבצעת מצביעים על מעט ראיות לשחיקה דמוקרטית עולמית בעשור שנבדק. הם גם הצביעו על הפער בין מדדים אלו לבין הערכות סובייקטיביות של מומחים. אין בכך כדי לשלול כל תופעה של שחיקה דמוקרטית, אבל יש בכך כדי לערער על הביטחון שבו מוצגת טענת "השקיעה הדמוקרטית" כעובדה שאינה שנויה במחלוקת.
גם הטענה שהונגריה ופולין חדלו להיות דמוקרטיות מחייבת בחינה מחודשת לנוכח העובדה שהתקיימו בהן בחירות תחרותיות, ולאחר ניצחון האופוזיציה התקיימו חילופי שלטון. בפולין עלתה ממשלת טוסק לשלטון בדצמבר 2023, ובהונגריה הסתיים שלטונו של אורבן לאחר בחירות אפריל 2026. אמנם אין בכך כדי לשלול פגיעות במוסדות דמוקרטיים שהתרחשו בתקופת שלטון הימין, אבל גם השמאל והמרכז שעלו לשלטון נקטו צעדים שמעוררים שאלות חוקתיות קשות. בהונגריה, למשל, התקבל תיקון חוקתי פרסונלי המגביל את כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים, ומונע מאורבן לשוב לכהונה; ובפולין ננקטו צעדים שנויים במחלוקת לשינוי השליטה בתקשורת הציבורית ולבחינה מחדש של מינויים במערכת המשפט מתקופת שלטון הימין.
ומי שאחראים במידה רבה להפצת הנרטיב של "הדיקטטורה" ו"הונגריה ופולין" בישראל הם אנשי אקדמיה מהפקולטות למשפטים בישראל. הם אימצו את נרטיב השחיקה הדמוקרטית בלי לבחון באופן ביקורתי דיו את הביסוס האמפירי שלו, ובכך נתנו לגיטימציה לשופטים כמו יצחק עמית, שבמהלך הדיון על התיקון של עילת הסבירות השתמש בדימויים הרווחים בקרב חוקרי השחיקה הדמוקרטית, שלפיהם הדמוקרטיה עלולה למות בצעדים קטנים.
אז שימו לב למעגל: זה מתחיל באקדמיה, עובר למנדלבליט ולאנשי הפרקליטות, שלגביהם עולה כעת השאלה אם עשו שימוש בשיקולים זרים בהפעלת כוח התביעה כדי "להציל את הדמוקרטיה" (כלומר, לשמר את ההגמוניה שלהם), ואז מחלחל לבית המשפט העליון, כבסיס להצדקת צעד חסר תקדים של פסילת תיקון לחוק יסוד, בשם הצורך למנוע "דיקטטורה".