שר המשפטים גדעון סער היה במצוקה. כמו בלא מעט מקרים, מצוקה פוליטית מובילה איש ציבור לחרפה מוסרית. הנוהל שעליו החליטה הממשלה, אי שם בעקבות פרשת בר און-חברון מסוף שנות ה-90, הוא שמועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה יאותרו על ידי ועדה ציבורית מיוחדת, והיא זו שתביא להצבעת הממשלה את המועמדים. בוועדה יושבים שופט בית משפט עליון בדימוס (יו"ר), נציג עורכי הדין, נציג האקדמיה, נציג הכנסת ונציג הממשלה. לפי הנוהל שקבעה הממשלה בזמנו נציג הממשלה יהיה או שר משפטים לשעבר או יועץ משפטי לממשלה לשעבר. ובכן, האפשרויות של סער היו מוגבלות מאוד:
נציג הממשלה בשתי הוועדות האחרונות שנפלו בתקופת ממשלות נתניהו היה שר המשפטים לשעבר, משה נסים. סער לא רצה להשאירו בתפקיד, שכן נסים הפך להיות מזוהה מאוד עם שנואו הפוליטי של סער - בנימין נתניהו. באוגוסט האחרון, אף אמר נסים בריאיון כי "נתניהו הצעיד את ישראל לתקופה הכי טובה בתולדותיה".
אז מה היו האופציות? ציפי לבני, שמזוהה היום עם השמאל, כך שהיא לא טובה לסער שהוא בכל זאת איש ימין, וכך גם אבי ניסנקורן, יוסי ביילין ודוד ליבאי. חיים רמון, שלא ברור לאיזה מחנה הוא שייך, הורשע בעבירות מין. פרופ' דניאל פרידמן הוא אופציה מעניינת משום שמצד אחד הוא איש מרכז-שמאל, ומצד שני הוא שמרן מאוד בדעותיו, הרבה יותר מסער, ובכלל סבור שצריך להחליש משמעותית את מוסד היועץ המשפטי לממשלה. כך או אחרת לא היה סיכוי שהפלגים הליברלים בממשלה היו מאשרים אותו.
מימין האופציות היו מאוד מצומצמות והסתכמו במאיר שטרית ובדן מרידור, שניהם ימין רך מאוד, ושניהם נחשבים ככאלה שתומכים ללא סייג בשלטון החוק וברשויות אכיפת החוק. אף ששניהם ליברלים בתפישת עולמם, הרי שבעוד שמרידור הפך למזוהה ממש עם מורשת אהרן ברק, ועצמאי מאוד בדעותיו, שטרית הרבה פחות מזוהה עם המורשת הזאת, כך שמהבחינה האידיאולוגית שטרית היה ברירת המחדל של סער.
מבין היועצים המשפטיים לממשלה לשעבר, שכאמור גם הם יכולים להיות חברים בוועדה, סער היה יכול באופן תיאורטי להציע לאליקים רובינשטיין (שכן השאר או שבאופן מופגן לא מתאימים, או שאינם תואמים אידיאולוגית לסער) אך לא עשה זאת, אולי משום שחשב שקשה לסמוך על רובינשטיין שידאג מספיק לרצונותיו הפוליטיים. כך סער נשאר עם שטרית, מועמד נוח לכאורה, ידידותי מאוד לסביבה, ומזוהה מאוד עם הליכודניקים שמאסו בשלטון היחיד של נתניהו, שזה בכלל טוב.
אלא שהייתה בעיה גדולה במינוי כזה. לא בכדי לא שמעתם משטרית בשבע השנים האחרונות. בשנת 2014, בשלהי הקריירה הפוליטית של שטרית, הוא החליט להתמודד על נשיאות המדינה. מי שדחף את מינויו היו חברי כנסת ממפלגת העבודה וממפלגת "התנועה" של ציפי לבני. הם הריצו אותו לאחר שמועמדותו של פואד בן אליעזר נפלה עקב החקירות שהתנהלו נגדו. במהלך החודשים האלה הגיע לחדשות 10 אז, בשלב ראשון לעמיתי דורון הרמן, מידע על כך שהיה סכום כסף גבוה במיוחד, ולא ברור, ששילם שטרית לעוזרת הבית שלו.
כשהרמן שאל ישירות את שטרית אם מדובר בכסף ששולם לה בגין טענות על הטרדות מיניות, שטרית ענה לו בלי להתבלבל תשובה החלטית כי אין דבר כזה, ולא היו דברים מעולם. פשוט סיום העסקה סטנדרטי כביכול. בערב יום הבחירות לנשיאות הגיע אליי מידע ממקור אמין במיוחד כי מדובר חד משמעית בכסף ששולם במסגרת הסכם דמי שתיקה על טענות של עוזרת בית בדבר הטרדות מיניות בכמה מקרים.
רציתי לפרסם את המידע באותו ערב לפני הבחירות, פניתי לשטרית לתגובה, וקיבלתי בתגובה איומים משפטיים, גם ממנו, וגם משום מה מרעייתו, אשת יחסי הציבור הנודעת, רותי שטרית. הם הכחישו את הסיפור מכל וכול. היה בידי את המידע מהמקור, אך לא ראיה חפצית, ובצער רב המנכ"ל שלי אז, גולן יוכפז, שרצה מאוד לפרסם את הסיפור ועזר לי מאוד ככל שהיה יכול, החליט שצריך דבר מה נוסף. זו הייתה החלטה אחראית ומקצועית שלו כמנכ"ל, והוא גם דרש ממני לא להניח לסיפור, בין אם שטרית ייבחר לתפקיד ובין אם לאו.
למחרת שטרית כמעט נבחר לתפקיד, וברגע האחרון ריבלין גבר עליו. למחרת הבחירה בריבלין, קראתי בטורו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" כי חברי הכנסת ממפלגת העבודה, יצחק בוז'י הרצוג ואיתן כבל, הסתובבו ביום הבחירות, בין חברי הכנסת, עם "צעטלה" מהיועץ המשפטי לממשלה אז, יהודה ויינשטיין, שנותן כביכול קלירנס לשטרית. כשקראתי את הטור התפוצצתי, שכן ידעתי מה מקורו של הפתק.
זו הייתה הונאה בזויה. ה"צעטלה" הזה הייתה תשובת היועץ לשאילתה שלי, אם הנושא נחקר, תשובה שלא נשלחה אליי, אלא במקום זאת הועברה מווינשטיין אל שרת המשפטים אז, ציפי לבני, שעשתה בו שימוש לקדם את בחירתו של שטרית. לא היה בו שום קלירנס, משום שלא הייתה חקירה, משום שלא הייתה תלונה, משום שהיו דמי שתיקה. אבל כל זה לא היה כתוב. רק נכתב שלמשטרה לא היה מידע שאפשר היה לעבוד איתו. אולם, לבני, הרצוג וכבל שיווקו את זה בין חברי הכנסת כמסמך קלירנס. באותו יום חזרתי אל מקורותיי ואמרתי להם שחייבים לחשוף את האמת, והם אכן חשפו בפניי ראיה חפצית, ושאחריה ליוכפז ולי לא היה ספק כי צריך לפרסם את הסיפור, וכך אכן היה.
מאז כאמור שטרית די נעלם, עד שהשבוע נתן את הקאמבק המפואר שלו, הפעם תחת חסותו של שר המשפטים הנוכחי. אף שתפישת עולמו של שטרית בדבר מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה קרובה אליי משמעותית מתפישת עולמו של פרופ' דניאל פרידמן, למשל, הייתי מעדיף שבוועדה שבוחרת את היועץ המשפטי לממשלה הבא יישב איש ללא רבב, ולא כזה ששילם 270 אלף שקלים לעוזרת הבית שלו כדי שלא תתלונן נגדו במשטרה על הטרדה מינית. אם למישהו לא ברור, לאיש ציבור אין פריבילגיה לסגור סיפורים כאלה בדמי לא יחרץ, גם אם הוא בטוח בחפותו. אין חיה כזאת.
בישיבת הממשלה הקרובה תובא מועמדותו של שטרית להצבעה, ותמהני אם אצבעה של הפמיניסטית, יו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי, תורם מעלה ללא רעידות; וכיצד תצביע השרה הלוחמת תמר זנדברג, שמרבה לדבר על זכויות נשים? האם במקרה תבקש לפני הצבעתה לראות את ההסכם הסודי בין שטרית לעוזרת הבית שלו? ומה עם אורנה ברביבאי, יפעת שאשא-ביטון, שותפתו של סער, אורית פרקש הכהן, איילת שקד, פנינה תמנו שאטה, מירב כהן? כולן סבבה עם 270 אלף השקלים ששטרית שילם לעוזרת הבית שלה רק כדי שתסתום את פיה? אז אחרי הנורבגיזציה, שובם של הכספים הקואליציוניים, עכשיו זה? אז זו הפוליטיקה האחרת שדיברו אתנו עליה? טוב לדעת, בעצם רע.