במשך שנים רבות סרטוני התעמולה ששיקפו את האסטרטגיה של משמרות המהפכה האיראניים סימנו עיגול סביב מדינת ישראל: לבנון מצפון, סוריה ממזרח, עזה ממערב ותימן מדרום – ואם נתעקש, אז גם התבססות איום שיעי מעיראק. אך בתוך המעגל הזה ניצבה תמיד כעצם בגרון: ירדן.
כעת, כשהגבול המזרחי הפך לפרוץ והבסיסים האמריקאיים בממלכה הפכו למוקדי התקפה באמצעות טילים בליסטיים, המזימה האיראנית להפלת המשטר הירדני כבר אינה תרחיש דמיוני, אלא אסטרטגיה פעילה שמאיימת למוטט את המבצר האחרון ממזרח ואיתו הסכם שלום יציב ביותר.
דאגות הממלכה אינן מסתכמות רק באיום השיעי, אלא גם במיליציות סוניות בסוריה ובעיראק, שחלקן מתקיימות מהברחות סמים ונשק דרך מחוזות דרעא וסווידא. מעל לכול עומדים הרוב הפלסטיני והתחזקות האחים המוסלמים בירדן. מלך ירדן עבדאללה השני מנסה לנווט בין ההקצנה ברחוב הירדני, ברקע ההפגנות מול השגרירות הישראלית והארמון בעמאן, לבין האינטרסים המדיניים של בית המלוכה ושרידותו.
כל אלו הפכו למתכון מבעית בעיני ראשי מערכת הביטחון, שהחליטו אחרי ה-7 באוקטובר לשנות את כללי המשחק לאורך הגבול המזרחי, על רקע החשש שתרחישי טבח ופשיטת המונים על העורף הישראלי יתממשו.
כצעד ראשון, משהבינו במטכ״ל כי קיימת קונספציה בגבול המזרחי בשל הפער בין האיומים למענה המבצעי, הוחלט על הקמת אוגדה מרחבית חדשה בצה״ל – אוגדה 96 תחת פיקוד המרכז – שתהיה אחראית על הגזרה. למפקדה הראשון נבחר בנובמבר 2024 תא״ל אורן שמחה, בעבר קצין שייטת 13 ומח״ט הנח״ל. תנאי הפתיחה של האוגדה היו מורכבים: סדר כוחות דליל ביחס לאורך הגבול ולאיומים, גדר פרוצה, אתגר ניידות כבד ופער חמור בעתודות לוחמים. מטרת האוגדה כבר עם הקמתה הייתה לתרגם את המענה האסטרטגי לטקטיקה מבצעית בשטח.
משימת ההקמה של חמש "חטיבות הבזק" החדשות במילואים תחת אוגדה 96 הוטלה תחילה על האלוף (במיל') מוטי ברוך, שהעביר בהמשך את האחריות לתא״ל שמחה. שמחה המשיך במשימה המאתגרת, וכיום עומד לרשות צה״ל כוח מאומן המונה 25 גדודים חדשים: 15,000 לוחמי מילואים, שרובם כבר שוחררו בעבר משירות.
תהליך ההקמה המהיר הוביל לכך שחטיבות הבזק כבר החלו לבצע תעסוקות מבצעיות בפיקודים המרחביים, בדגש על גזרת מכבים. לוחמי הגדודים מצוידים בבתיהם בנשק, אפוד וקסדה בתוך כספת, במסגרת כוננות הקפצה מיידית לזירות הפעולה לפי פקודה. מדובר בלקח ישיר מאירועי ה-7 באוקטובר, שבהם התקשו לוחמי המילואים להגיע בלוחות זמנים קצרים ועם נשק לרצועת עזה, לצד הקושי של צה״ל לארגן מסגרות אורגניות של צוות, פלוגה וגדוד בטרם היציאה לטיהור ולכיבוש מחדש של היישובים והמוצבים.
לקראת כניסתו לתפקיד העמיק תא״ל שמחה בתחקירי צה״ל על השתלשלות האירועים בשעות הראשונות למתקפה, החל מהשעה 06:29. אחת המסקנות המרכזיות שהציג בפורום סגור הייתה הצורך "להגיע חזק, גם כשמגיעים מהר מאוד יחסית".
אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה צוות ההתערבות של יחידת שלדג, שהגיע בשעה 09:03 לשער קיבוץ בארי כדי להילחם, באותו שלב, לצד עשרה מאנשי כיתת הכוננות. יחד הם היוו כוח של כעשרים לוחמים מול כ-200 מחבלי נוח'בה. גדודי החי״ר בסדיר ובמילואים הגיעו כמסגרות צבאיות סדורות רק כעבור כתשע שעות – שעות שבהן אזרחים נרצחו, נחטפו, נבזזו ובתיהם הועלו באש. צה״ל הצליח להעמיד מסגרות לוחמות שלמות בהיקף נרחב רק סביב השעה 12:30 בצהריים, סמוך לרגע שבו עזב המחבל האחרון את ניר עוז. בנקודה הזו נולדה השאלה הנוקבת שמזקקת את כאב התושבים ואת עומק הכישלון: איפה היה צה״ל?
כאן בדיוק טמונה המסקנה המרכזית שאיתה נכנס תא״ל שמחה לתפקידו כמפקד האוגדה, ואשר הפכה מיד לתוכנית עבודה: בניית כוחות המסוגלים לזנק במסה גדולה לכל תרחיש בגבול המזרחי. את התפיסה הזו חידד הרמטכ״ל לשעבר, הרצי הלוי, שהבהיר חד-משמעית: "אני רוצה באוגדה 96 מוכנות מלאה למלחמה בהפתעה".
המסר של תא״ל שמחה למפקדי הגדודים בחטיבות הבזק הטריות היה ברור כבר בשלב ההקמה: "לא מספיק לדבר על מלחמה בהפתעה בגבול הירדני, צריך גם לתרגל צבירת יחידות מיוחדות ולבנות את חטיבות הבזק כמסה שיודעת להגיע במהירות". לא בכדי כבר תורגלו החטיבות בתרחיש זה חמש פעמים, כולל בוחן רמטכ״ל. חלק מגדודי המילואים אף הצליחו להגיע למרחב הגבול עם נשקיהם האישיים בתוך מספר מצומצם של שעות. מטרתו של תא״ל שמחה עד סוף השנה היא להמשיך לאמן ולתרגל את הכוחות, כך שבהינתן פקודה יתייצבו אלפי לוחמי מילואים על קו הגבול תוך שעות בודדות.
החלק השני בתוכנית העבודה של אוגדה 96 הוא "מוצבי קו המים" – שורת מוצבים מבוצרים ותת-קרקעיים הכוללים תעלות ובונקרים שנבנו לאורך נהר הירדן ובקעת הירדן. מוצבים אלה הוקמו לאחר מלחמת יום הכיפורים כמענה לאיומים מירדן, מסוריה, מעיראק ואף מסעודיה, והם תוכננו לאפשר הגנה היקפית, שרידות גבוהה וסיוע הדדי באמצעות סדר כוחות מצומצם.
צה״ל נטש את המוצבים לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן. אולם בעקבות לקחי ה-7 באוקטובר, וכחלק מתפיסת ההגנה החדשה על יישובי הבקעה והערבה, החל הצבא לשקם 45 מהם ולאייש חלק מהם, במסגרת בניית קו הגנה קדמי ומבוצר השולט באש ובתצפית על נתיבי החדירה ומיועד לבלום מתקפות רחבות.
"אנחנו רוצים את הלוחמים ואת הלוחמות שלנו כמה שיותר קדימה", אמר תא״ל שמחה, והוסיף: "בחלק מהמקומות פה זה ממש אפשרי בגלל המובלעות. המוצבים, המהווים קו הגנה ראשון, שולטים על המכשול הטבעי של נהר הירדן – בדיוק כפי שנעשה היום בלבנון בקו הצהוב, בעזה בקו הצהוב, בעומק השטח הסורי ובאיו״ש בתוך מחנות הפליטים. באותה גישה אנחנו רוצים את הכוחות שלנו מלפנים, ולא מאחור בתוך היישובים. המטרה היא לשקם ולאייש שמונה מוצבים מדי שנה. עצם השיקום משלב לקחים מה-7 באוקטובר; המוצבים כאן נבנו מראש כביצורים צבאיים, ולא כמו פגה ונחל עוז שנכבשו".
אוגדה 96 הפכה את מוצבי קו המים למעוזים מחלקתיים המאוישים בלוחמים המצוידים במקלעים ובטילי נ״ט, במטרה להשהות את האויב עד להגעת כוחות עתודה ותגבורת. תא״ל שמחה שיתף את מפקדיו כי אחד הקרבות שניתח כמקרה בוחן חיובי היה לחימת הטנקיסטיות בכרם שלום: "שאלתי את עצמי – מעבר לכך שהלוחמות שם היו גיבורות – איך מעט מאוד לוחמות הצליחו לבלום עשרות מחבלים? הן יצרו א-סימטריה מובהקת בקרב: הגיעו עם הטנקים שלהן ופשוט דרסו אותם, תרתי משמע. לקחנו את אותו עיקרון, ומתוך הבנה שאין לנו טנקים – ושהם גם פחות רלוונטיים לגזרה עצומה שכזו – הוחלט לרכוש רכבי JLTV. הצבנו עליהם מקלעים, והיום פועלת אצלנו פלוגת לוחמות ראשונה שזהו מקצועה".
מפקד זרוע היבשה, האלוף נדב לוטן – שריונר בעברו – החליט לקדם תחילה רכש מואץ של רכבי JLTV במספרים דו-ספרתיים עבור אוגדה 96, במקביל לרכש טנקים עבור לוחמות בגבול מצרים. בשלב השני יכלול הפרויקט רכש כולל של 100 כלים לבלימת מתקפות בבקעת הירדן ובעמקים. גורמים בזרוע היבשה אישרו כי בשל אילוצי תקציב נפרס תהליך הרכש על פני חמש שנים.
השלב השלישי בתוכנית כולל את חיזוק ההתיישבות הסמוכה לגבול ירדן. "ראינו דוגמאות לגבורה ב-7 באוקטובר בניר עם, בקיבוץ ארז, בפריגן ובמקומות נוספים", הסביר שמחה. "נוכחנו שיישוב מאומן, שיודע להילחם ומחזיק בכל האמצעים הנדרשים, מאפשר לכוחות הצבא לחתור מיד למגע עם האויב ולא לרוץ פנימה להגן על הבתים. המטרה היא שהכוח בתוך היישוב יידע לבלום ולהשהות את האויב באופן משמעותי". שמחה הצביע בהקשר זה על רכש מאסיבי עבור כיתות הכוננות, שילוב מרכיבי ביטחון פיזיים ביישובים, קביעת גרף אימונים ייעודי, ריענון פקודות ותיקי הגנת יישובים, וחיבור מובנה לכלי טיס של חיל האוויר כבר בשעות הלחימה הראשונות.
השלב הרביעי נשען על פרויקטים חלוציים של הקמת יישובים, היאחזויות נח״ל, מכינות קדם-צבאיות וגרעיני התיישבות של תלמידים שעברו אימונים וצוידו בנשק.
השלב החמישי מתמקד בביצור המפקדות, כלקח מקריסת יכולות הפיקוד והשליטה באוגדת עזה בבוקר המתקפה. המהלך כולל מיגון מתקדם של אמצעי האיסוף, התצפית והקשר בחמ״לים מפני פגיעת רחפנים וחימושים מדויקים: "ראינו מה עשינו לאיראנים במבצע 'עם כלביא' ובפתיחת 'שאגת הארי', וברור שאנו נכנסים לעידן חדש שבו מי ששואף להישג מבצעי חייב להפתיע ולפגוע בפו״ש (פיקוד ושליטה). לשם כך מנסים להקריס את המערכת. כדי להיערך לעידן כזה, חובה לחזק משמעותית את המפקדות ולייצר להן חלופות תפקודיות".
ברקע הרחבת גבול הגזרה של אוגדה 96 – מקיבוץ עין גב בצפון ועד מושב עידן בדרום (צפון הערבה) – הוקמו במסגרת ההיערכות גדוד תקשוב אוגדתי, גדוד איסוף קרבי, ומפקדת שליטה חדשה למרחב ים המלח והמלונות בפיקוד קצין בדרגת סא״ל.
לפי קצינים בפיקוד המרכז, אזור ים המלח הפך בשנים האחרונות למוקד מאותגר במיוחד מצד מבריחי אמל״ח וסמים מירדן, והחשש המרכזי בצה״ל, במשטרה ובשב״כ הוא שצירי הברחה אלה ישרתו בעתיד ארגוני טרור או מפגעים בודדים. לשם כך נבחנו בחודשים האחרונים יכולות טכנולוגיות מתקדמות, בהן מערכת של חברת ESC BAZ שהציגה יכולות ייחודיות לתצפית ולניטור תאי שטח ביום ובלילה בתנאי מזג אוויר מורכבים, תוך שילוב בינה מלאכותית.
השלב האחרון בתוכנית העבודה של האוגדה כולל שיתוף פעולה ותיאום הדוק עם מנגנוני הביטחון והצבא הירדניים, לצד הקמת גדר מכשול חכמה ("שעון חול") מבוססת לקחי ה-7 באוקטובר, בדומה למכשולים בעזה, בגבול מצרים ובגבול סוריה. לפי מקורות בפיקוד המרכז, מיקום תוואי הגדר מעורר מתח לא מבוטל בין גורמי ההנדסה במשרד הביטחון לבין המפקדים בשטח, על רקע שיקולים טקטיים ומבצעיים.
בשלב זה אישר הדרג המדיני תקציב של כמיליארד שקלים בלבד להקמת גדר משודרגת באורך של 80 ק״מ, המשלבת רכיבים מסווגים. טרם אותרו מקורות תקציב להמשך הפרויקט, הכולל בסך הכול כ-450 ק״מ של גדר, אתרי איסוף וחמ״לים – בשעה שברור לכל כי רוב הגבול המזרחי נותר פרוץ, ללא מכשול של ממש, וניתן לחצייה בהליכה קלה.
אך מעבר לביצורים, לגדרות, לרכש הכלים ולטכנולוגיה, הסיפור המרכזי בגבול המזרחי נותר הגורם האנושי: הרוח החדשה שמביא תא״ל שמחה – רוח הנושאת את צלקות ה-7 באוקטובר, אך נשענת על יוזמה, על תחקור מעמיק ועל נחישות לחבר בין לקחי המטכ״ל, המוכנות בגבול וחיזוק היישובים, כדי שמה שהתרחש בעוטף לא יישנה לעולם.