ראש הממשלה הבא? גדי איזנקוט מנסה להיכנס לנעלי המנהיג

עשרות כלי תקשורת בינלאומיים הגיעו לסקר את האיש שרוצה לשבור את ההגמוניה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כולם משתוקקים למוצא פיו. הפרומפטר כבר ערוך, ורפי גינת – האיש והמגפון – קורא לאיזנקוט לעלות לבמה. לצלילי הקריאות "ראש הממשלה הבא" הוא עולה בחליפה בעלת כתפיים רחבות (נראה כי זריקות ההרזיה עושות את שלהן), מנופף בידיו, והשיפור בניואנסים ניכר – גם אם לעיתים הוא עדיין נראה מעט מלאכותי ומגושם.

כעת הוא על הפודיום, מכחכך בגרונו הצרוד באופן טבעי, ונראה כמי שצובט את עצמו כדי לוודא שאינו חולם. הטקסט רץ על המקראה, מהדקים חגורות וממריאים. בתחילה הוא נראה נרגש, אך בהדרגה מצליח לצבור ביטחון ולהיכנס לדמות. גם הקהל מתחמם ממחיאת כפיים אחת לאחרת – או אם תרצו, מכל פקודת "פאוזה" שמופיעה על גבי הפרומפטר.

כשהוא קורא את השורות על העתיד שמחכה לכולנו בעוד שעות ספורות, הן הוא והן הקהל מבינים היטב: הוא אחד מיחידי הסגולה שזכו להזדמנות מהגוש. אלא שההזדמנות הזאת עלולה להיות חד־פעמית; אם לא יספק את הסחורה, יפנו לחפש פרזנטור אחר. בתוך האולם מרחפת תחושה של "אולי הפעם", לצד ספקנות של קהל למוד אכזבות שיודע היטב שאת הכסף סופרים רק במדרגות.

הנאום מסתיים, אך איזנקוט מתקשה להיפרד מהפודיום. הוא מודה, ושוב מודה, ושוב מודה – עד שהוא קולט בזווית העין סימון ברור: חדל. הוא יורד מהבמה, ואז מוצגת הרשימה. מעטים מחבריה מוכרים לציבור הרחב, ורובם הגיעו כמעט משום מקום היישר למפלגה שמתיימרת להיות מפלגת שלטון.

עוד לפני שירת "התקווה" מגיע החלק האמנותי. רפי גינת, שרושם קאמבק בכל חזיתות הקריירה שלו, עובר מעמדת השידור לתפקיד הכרוז, ומשם חובש את כובע הזמר בביצוע ל"ביבי, החגיגה נגמרת".

והחגיגה אכן מסתיימת, אך מותירה אחריה סימני שאלה כבדים: האם תנועה פוליטית שקמה בתוך שנה וחודש והפכה לאחד מסיפורי הבחירות המרכזיים, מסוגלת לצמוח למפלגת שלטון שתנהל את המדינה? או שמא מדובר בהפקה מוצלחת שנראית טוב על הבמה, אך טרם הוכיחה שיש מאחוריה הרבה יותר מאירוע חברה של חברת החשמל?