כביש אחד, פחות ממאה מטרים בקו אווירי, מפרידים בין הבתים הקיצוניים של שדרות לשער של קיבוץ ניר עם. שותפות גורל של עשרים שנות קסאמים, אותו בוקר שחור של 7 באוקטובר, ואותה טראומה שמסרבת להרפות. אבל מעבר לאספלט הצר שמחבר ביניהם, המרחק הפוליטי נותר עמוק ובלתי נתפס: בעוד שבשדרות ממשיכים לראות בימין את הבית הפוליטי הטבעי, בקיבוצי העוטף דורשים מהפך וחשבון נפש לאומי.
״מי שהיו צריכים לשנות את דעתם אלה אחינו בקיבוצים״
"המצב לא ישתנה", קובע אלברט גבאי, תושב שדרות ותומך ליכוד. מבחינתו, התוצאות בקלפיות של העיר יהיו ברורות גם בפעם הבאה, ומפלגות הקואליציה ימשיכו להחזיק ברוב מוצק. את הטענות לפיהן תושבי שדרות צריכים להחליף שלטון בעקבות האסון, הוא דוחה על הסף.
"תמיד שואלים אותנו בשדרות למה אתם ממשיכים להצביע לנתניהו אחרי השביעי באוקטובר", אומר גבאי. "אבל השאלה צריכה להיות הפוכה: למה הם לא שואלים איך בקיבוצים ממשיכים להצביע לשמאל? מציגים אותנו כאילו אנחנו הולכים עיוור אחרי מה שהמלך אומר, וזה פשוט לא נכון. מאז קום המדינה הקיבוצים הצביעו שמאל ועיירות הפיתוח, במיוחד בנגב, הצביעו לימין".
עבור גבאי, דווקא התפיסה של השכנים מעבר לכביש היא זו שמנותקת מהמציאות: "מי שהיה צריך לשנות את דעתו זה אחינו בקיבוצים. עברנו יחד איתם טבח נוראי, ועדיין חלקם מאמינים שאפשר לעשות שלום עם מפלצות בצד השני. בעיניי, זה בניגוד לכל היגיון".
״קיוויתי שתושבי שדרות יתפכחו - לצערי זה לא יקרה״
במרחק דקות ספורות משם, ביישובי הסביבה, התסכול מהעמדה הזו עמוק לא פחות. מירב כהן, חברת קיבוץ עין השלושה, מתקשה לעכל את הנאמנות הפוליטית שרוחשת מעבר לכביש: "אני לא מבינה את האנשים שמצביעים לנתניהו בעוטף עזה אחרי הטבח שעברנו פה - גם בקיבוצים וגם בשדרות. עוד יותר קשה להבין את זה כשהוא מסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית".
מבחינת כהן, האסון היה אמור למחוק את החלוקה ההיסטורית: "אני מאוכזבת שחלק מתושבי העוטף עדיין תומכים בקואליציה הזו. זה כבר לא עניין של ימין ושמאל - יש גוש ראוי ויש גוש לא ראוי. קיוויתי שתושבי שדרות יתפכחו הפעם, אבל לצערי אני לא חושבת שזה יקרה".
גם בניר עם עצמו מודים שהטבח קיבע את המחנות במקום לטשטש אותם. "אולי נלך טיפה ימינה, אבל רק בתוך גוש השינוי - עד לבנט. לא יהיו פה הרבה קולות למפלגות הקואליציה, אם בכלל", מספרת אחת מתושבות הקיבוץ. "רק השבוע דיברתי עם חברות על זה. נכון, יהיו תזוזות קלות, אבל הן לא יהיו דרמטיות. הטבח הנוראי השאיר כמעט את כולם בצד הפוליטי שלהם".
אביבית שון מקיבוץ בארי, פעילה מוכרת בעוטף שמתכוונת להצביע למפלגת הדמוקרטים, מעריכה שדפוסי ההצבעה בקיבוצים אכן ישתנו מעט, אך הכיוון ברור: "עברנו את אותו טבח ושנים של רקטות, אבל הכיוון של הפתרונות שונה לחלוטין. בשדרות לא שינו את דעתם; בקיבוצים ייקחו צעד ימינה, השמאל המסורתי יהיה מיעוט, ורוב הקולות ילכו למפלגות האופוזיציה. למפלגות הקואליציה לא יהיו פה קולות - אנחנו לא שוכחים לנתניהו את האחריות למחדל".
המחלוקות וההאשמות אינן נחלתם של התושבים בלבד, אלא מגיעות עד לבמות הציבוריות של הנהגת האזור. כבר בשנים שקדמו למלחמה תקפו ראש עיריית שדרות אלון דוידי וראש מועצת שער הנגב דאז, אופיר ליבשטיין ז"ל שנרצח ב-7 באוקטובר, את אוזלת ידה של הממשלה מול עזה. בכנס "עתיד לעוטף" שנערך השבוע, עלו אותם פערים בדיוק: בעוד שדוידי התעמת עם אחד המשתתפים ודרש להמשיך בלחימה עד לחיסולו המוחלט של חמאס, ראש מועצת שער הנגב אורי אפשטיין עלה אחריו לדוכן, תקף בחריפות את מחדלי הממשלה שהביאו לטבח ומה שאירע לאחריו, ודרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאלתר.
כולם מסכימים שאי אפשר לחזור למציאות הביטחונית שקדמה לטבח ושנדרש שינוי מהיסוד. אלא שהטראומה המשותפת, במקום לייצר שפה אחת, רק ביצרה את החומות: בעוד שדרות רואה בהמשך שלטון הימין והכוח הצבאי את תעודת הביטוח היחידה שלה, בקיבוצים רואים באותה הנהגה בדיוק את מי שהפקירה אותם לגורלם.