אינטליגנציה רגשית במקום צעקות: המודל שמשנה את בתי הספר

לתפיסה הזאת קוראים למידה רגשית־חברתית, ובראשי תיבות באנגלית – SEL ‏(Social-Emotional Learning). מאחורי האותיות עומדות יכולות שנדרשות כמעט בכל מפגש אנושי: לזהות רגשות, לווסת תגובות, להבין את נקודת המבט של האחר, לקיים מערכות יחסים ולקבל החלטות מתוך שיקול דעת. במערכת החינוך המקומית משלבים אותן בשעות ייעודיות וגם בשיעורים הרגילים, בתוכניות המותאמות לגילים השונים.

שורשי הגישה בארצות הברית, במחקרים ובתוכניות חינוכיות שהתפתחו בשנות ה־80 וה־90. בשנת 1994 הוקם ארגון CASEL (ראשי תיבות של Collaborative for Academic, Social, and Emotional Learning — שיתוף פעולה לקידום למידה אקדמית, חברתית ורגשית). הארגון נוסד בידי חוקרים ואנשי חינוך שביקשו להרחיב את תפקידו של בית הספר מעבר להקניית ידע ולהישגים במבחנים, ולהפוך את פיתוח הכישורים הרגשיים והחברתיים לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. עם מייסדיו נמנו הפסיכולוג דניאל גולמן, מחבר רב־המכר "אינטליגנציה רגשית", והחוקר פרופ' מארק גרינברג מאוניברסיטת פנסילבניה סטייט.

גרינברג, פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה התפתחותית ולחקר המניעה, היה ממפתחי תוכנית PATHS, שנועדה ללמד ילדים כבר בגיל הרך לזהות רגשות, לשלוט בדחפים, להתמודד עם כעסים ולפתור קונפליקטים. בבסיס עבודתו עומד הרעיון שעדיף להקנות לילדים כלים רגשיים וחברתיים לפני שמתפתחות בעיות התנהגות חמורות, במקום להמתין לצורך בהתערבות טיפולית. הגישה התפתחה למודל חינוכי המבוסס על חמש מיומנויות מרכזיות: מודעות עצמית, ניהול עצמי, מודעות חברתית, מיומנויות ביחסים בין־אישיים וקבלת החלטות אחראית.

לגישה יש גם בסיס מחקרי נרחב. מחקר מקיף שפורסם ב־2011 בכתב העת המדעי Child Development, וניתח 213 מחקרים בהשתתפות יותר מ־270 אלף תלמידים, מצא כי תוכניות ללמידה רגשית־חברתית שיפרו בממוצע את הכישורים החברתיים והרגשיים, את ההתנהגות ואת ההישגים הלימודיים. בקרב המשתתפים נרשם יתרון ממוצע של 11 נקודות אחוז בהישגים הלימודיים ביחס לקבוצות הביקורת. עם זאת, ממצאים בינלאומיים אלה אינם מעידים בהכרח על תוצאות דומות בכל תוכנית מקומית.

בישראל פועל מרכז SEL.IL בבית הספר לפסיכולוגיה ע"ש ברוך איבצ'ר באוניברסיטת רייכמן, המפתח ומטמיע כלים ללמידה רגשית־חברתית. לדברי אפרת דביר, מנהלת מערך ההכשרה וסגנית ראש המרכז, אנשיו עבדו עם פרופ' גרינברג על התאמת הגישה האמריקאית למערכת החינוך הישראלית, ועל פיתוח מיומנויות המותאמות לגילים השונים ולמציאות המקומית. "אנחנו לא רק מיישמים את זה", היא מדגישה. "פה הערך המוסף שלנו ברייכמן". במסגרת עבודת המרכז פותחו גם מדדים התפתחותיים, שנועדו לסייע למורים להבין לאילו מיומנויות אפשר לצפות מילד בכל גיל וכיצד לקדם אותן.

ד"ר מרים קורקוס־פאנויאן, מנהלת אגף החינוך במועצה המקומית זכרון יעקב – רשות חלוצה ביישום התפיסה – מדווחת על שינוי שמורגש בשטח. בשיחה עם וואלה היא מתארת אקלים אחר ושיח אחר בין התלמידים. כשהיא אומרת ש"אין אלימות", היא גם מבהירה מיד את גבולות האמירה: "זה לא אפס אלימות. ברור שיש מקרה פה, מקרה שם".

בשלב הזה מדובר בדיווח מהשטח, שטרם לווה במחקר המאפשר לקבוע מה היקף השינוי ומה חלקה של התוכנית בו. קורקוס־פאנויאן מציינת כי בתי הספר נמדדים במדדי אקלים וכי בשנים האחרונות ניכר בהם שינוי, גם אם אינה מייחסת אותו ל־SEL בלבד. במהלך השנים נערכו במסגרת הליווי גם שאלונים, בדיקות וקבוצות מיקוד, אולם לדברי דביר, טרם נמצא תקציב למחקר מסודר שיבחן את השפעת התוכנית לאורך זמן. כעת מבקשים ביישוב להתקדם למחקר שיבחן באופן שיטתי את התהליך ואת תוצאותיו.

אולי בקרוב זה באמת יקרה. ב־28 באוקטובר תתקיים בזכרון יעקב SEL SPIRAL – הביאנלה ללמידה רגשית־חברתית, שמארגניה מגדירים כראשונה מסוגה בארץ. האירוע יכלול תערוכה, סדנאות, התנסויות והרצאות, וישמש נקודת ציון לסיכום הניסיון שנצבר ולפתיחת השלב הבא. לצד הצגת העבודה המקומית, המארגנים מתכננים לאסוף משוב מהמשתתפים וללמוד מניסיונם. ביישוב מצפים לכ־500 משתתפים, ונכון למועד הראיון דיווחה קורקוס־פאנויאן על 350 אנשי חינוך מרחבי הארץ שכבר נרשמו.

העבודה מתחילה בצוותים החינוכיים: מורים מקצועיים, מחנכים ויועצות עוברים הכשרה בתחום, ומורים חדשים המצטרפים למערכת מקבלים ליווי וחניכה בתוך בתי הספר. כך, למשל, גם מורה למתמטיקה יכולה לשלב בשיעור שיחה על עומס משימות, ולעזור לתלמידים לתכנן את העבודה ולתעדף משימות.

בגני הילדים משתמשים בכלים פשוטים ומוחשיים, ובהם ספירה עד עשר ודימוי של רמזור, כדי לתרגל עצירה לפני תגובה. בהמשך מתרחב התרגול להבעת רגשות, להקשבה, להצבת מטרות ולהתמודדות עם מצבי לחץ ושינוי. עקרונות תוכנית אי"ל ("אני יכול להצליח") משמשים חלק מהבסיס לעבודה זו.

דביר, המלווה את זכרון יעקב מראשית התהליך, מספרת כי בתחילת הדרך רכשה המועצה ממרכז SEL.IL את תוכנית אי"ל, שכללה חומרי הוראה, מצגות וליווי מקצועי. אלא שהמטרה מלכתחילה הייתה שהמערכת המקומית תלמד לפעול בעצמה. עם השנים הוכשרו צוותים מקומיים והוקמה קבוצת מנחי SEL יישובית: "בשנתיים־שלוש האחרונות הם עובדים לגמרי לבד". דביר ממשיכה להגיע מדי פעם למפגשים עם מנהלים ולהתעדכן בנעשה, אך מבחינת המרכז מדובר בהצלחה כמעט מושלמת בהטמעת הגישה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהעשייה החינוכית במושבה. ברקע הדברים, ב־25 השנים האחרונות שבהן מנהלת קורקוס־פאנויאן את אגף החינוך, צמח מספר התלמידים ביישוב מ־700 לכ־6,000.

"זו לא שיטה, זו שפה", מדגישה דביר. לדבריה, השינוי המשמעותי מתבטא באופן שבו מורים מבינים כיום את צורכי התלמידים. מורה למתמטיקה, למשל, מבינה שקושי של תלמיד במקצוע עשוי לנבוע גם מבעיה בוויסות רגשי, מחוסר ביטחון עצמי או מחוסר יכולת לבקש עזרה. המורים גם יודעים להתאים את הכלים לגיל: ילד בכיתה א' שמתקשה להתאפק אינו דומה לילד בכיתה ה'. "אנחנו לא רוצים לתקן אף ילד", היא אומרת, "אלא לסייע לו לפתח את יכולותיו".

דביר מספרת כי מורים מדווחים על תלמידים המשתמשים בכלים שנלמדו בכיתה גם בהפסקות, וכי בחלק מהמקרים נמנעים עימותים משום שלילדים יש דרכים נוספות להתמודד עם קונפליקטים, מלבד אלימות. היא שומעת על שיפור ביכולת לשלוט בכעסים, לבקש עזרה, להכיר בקושי ולהתמודד עם מצבים חברתיים מורכבים. עם זאת, היא מקפידה לסייג ומדגישה כי מדובר בדיווחי מורים ולא בהוכחה מחקרית. "כיוון שלא עשינו מחקר מסודר בזיכרון, אני לא יכולה להגיד לך את זה בצורה חד־משמעית", היא אומרת כשנשאלת אם התלמידים ביישוב אלימים פחות.

דביר מגדירה את זכרון יעקב "מגדלור" בתחום, ומייחסת את ההצלחה בעיקר להתמדה של קורקוס־פאנויאן. היא מציינת כי ברשויות אחרות חילופי בעלי תפקידים קטעו תהליכים דומים: "היא באמת חושבת שזה טוב לילדים ביישוב, וזה מפתח את הצוותים החינוכיים". לקראת הביאנלה היא מתקשה להסתיר את התרגשותה: "אם הפרויקט הזה, ה־SEL, הוא הבייבי שלנו, אז האירוע הזה מבחינתי זה כמו לבוא לחתונה שלו". לדבריה, האירוע הוא הזדמנות להראות כיצד מחקר אקדמי מתורגם לעבודה מעשית בגנים ובבתי הספר, וכיצד תוכנית שהחלה בליווי חיצוני הפכה לשפה חינוכית מקומית.

בבית הספר החיטה, למשל, נעזרים ב"מסע הגיבור" של ג'וזף קמפבל. תלמידי כיתות א'–ח' עובדים בחוברות כתיבה שפיתח הצוות החינוכי, ומעבדים באמצעותן חוויות יומיומיות, אתגרים ובחירות. הכתיבה מלווה בשיחה ובפעילות, והתהליך מחבר גם את המשפחות לעבודה הנעשית בבית הספר.

בבית הספר ניל"י משמש המוזיאון הבית־ספרי נקודת מוצא לשיח רגשי. בפרויקט "מוזיאוניל"י" התלמידים פוגשים חפצים מן העבר, חוקרים את הסיפורים שמאחוריהם ומשוחחים על הרגשות שהם מעוררים. המפגש עם ההיסטוריה הופך גם להזדמנות לתרגל זיהוי רגשות, ביטוי עצמי והקשבה לאחר.

בבית הספר החורש פועלים באמצעות תיאטרון והצגות שהילדים מכינים. הדמויות מאפשרות לעסוק בכעס, בפחד, בשמחה ובקנאה, ולתרגל התבוננות במצב דרך עיניו של האחר. שם שינו גם את האופן שבו נערכת שיחת ההערכה עם המשפחה, במהלך המכונה "מתעודה לתהודה": לקראת המפגש בבית הספר מקבלים ההורים שאלות לשיחה עם הילד בבית, ויחד הם בוחנים את נקודות החוזק שלו ואת התחומים הדורשים שיפור. השיחה נמשכת במפגש עם הצוות החינוכי, שבו מגדירים יעדים משותפים לבית ולבית הספר – כך שגם הילד והוריו מקבלים מקום פעיל בתהליך ההערכה.

בבית הספר פלך משלבים שיחות אישיות, קלפי שיח ומחברות ייעודיות, ובחטיבת הביניים נעזרים במשוב וברפלקציה כחלק מתהליך ההערכה. בכיתה י"ב פועלת התוכנית "צידה לדרך", העוסקת בניהול זמן, בעצמאות, בקבלת החלטות ובהתמודדות עם המעבר לחיים הבוגרים.

קורקוס־פאנויאן רואה נחיצות מיוחדת בעבודה הזאת בעולם שבו חלק ניכר מתקשורת הילדים מתנהל דרך מסכים. לתפיסתה, לצד המיומנויות הטכנולוגיות, יש לטפח באופן מכוון גם את היכולת לדבר על קושי, להביע רגש ולפנות לאדם אחר, מתוך שאיפה שהכלים המתורגלים בכיתה ילוו את התלמידים גם מחוץ לכותלי בית הספר.

הביאנלה אמורה לפתוח את העבודה הזאת למפגש עם אנשי חינוך וקהילות ממקומות אחרים. התוכנית המקומית תוצג באמצעות תוצרים והתנסויות, והמשתתפים יתבקשו לתת משוב מובנה בזמן אמת. מבחינת המארגנים, זהו גם מעמד להכרזה על הכוונה לפתוח במחקר.

ברייכמן ובזכרון יעקב מבינים שהמיומנויות האלה דרושות לתלמידים בכל מקום ובכל גיל. "יש לנו מספיק מידע כדי באמת לבסס עכשיו מחקר", אומרת קורקוס־פאנויאן. בפתח השנה העשירית, ולאחר תשע שנות יישום, מבקשים ביישוב לבחון באופן מסודר את מה שאנשי החינוך מתארים מניסיונם היומיומי – ולהבין אילו מהכלים שפותחו יכולים לסייע גם במקומות נוספים.