הפלת מטוס נוסעים בשל חשש ביטחוני הוא לא תרחיש דמיוני. בזיכרון הישראלי צרובים שני אירועים טראגיים שבהם טעויות אנוש שגרמו לסטייה במסלול הטיסה, בשילוב מתח גיאופוליטי וחשדנות ביטחונית גבוהה, הובילו ליירוט קטלני של מטוסי נוסעים אזרחיים. שתי הטרגדיות, הפלת מטוס אל על בשמי בולגריה בשנת 1955 והפלת מטוס לובי מעל סיני, אז במרחב האווירי של ישראל, בשנת 1973, הותירו פצעים פתוחים ושאלות בלתי פתורות.
1955: מטוס אל על סטה למרחב האווירי של בולגריה - והופל
בבוקר 27 ביולי 1955, מטוס נוסעים של חברת אל על שהיה בדרכו מלונדון לנמל התעופה לוד נקלע לתנאי מזג אוויר קשים ורוחות חזקות. הטיסה סטתה ממסלולה וחדרה בשוגג למרחב האווירי של בולגריה, שהייתה אז מדינה קומוניסטית מעבר ל"מסך הברזל", בשיאה של המלחמה הקרה. מערך הגילוי הבולגרי הזניק שני מטוסי קרב מסוג יאק 23 לעבר המטוס. בשל סיבה שלא פוענחה במלואה עד היום, פתח אחד ממטוסי הקרב באש לעבר מטוס הנוסעים. המטוס נפגע והתרסק על גבעה סמוך לעיר פטריץ', הקרובה לגבול היוגוסלבי. כל 51 הנוסעים ושבעת אנשי הצוות נספו, בהם 15 ישראלים. שרידי גופותיהם הובאו לקבורה בקבר אחים בבית העלמין קריית שאול.
בעקבות האסון החלה סאגה דיפלומטית מורכבת. השלטונות הבולגריים ניסו לטשטש את הראיות, והקונסול הישראלי, ניר ברוך, הורשה להגיע לזירה רק יומיים לאחר מכן. בתחילה טענו הבולגרים כי המטוס הופל באש נ"מ מהקרקע, ורק כעבור שבוע הודו כי יורט בידי מטוסי קרב, אך בהמשך סירבו לקחת אחריות מלאה.
חקירות ישראליות ובינלאומיות קבעו כי מדובר ביירוט של טיסה אזרחית ללא הצדקה, ולאורך השנים אף עלו תאוריות שונות על נסיבות האירוע, כולל טענותיו של העיתונאי חנן עזרן על נוכחותם של איש מוסד וארבעה נוסעים רוסים על המטוס. בני המשפחות, ובהם אסי בן פורת (בנו של הטייס פנחס בן פורת) ושירלי ירדני (בתו של הנוסע מייק כהן), חשו כי אל על ומשרד הביטחון הפגינו כלפיהם כתף קרה והותירו אותם מול חידה בלתי פתורה ופיצויים זעומים שנפסקו למשפחות ההרוגים בבית הדין בהאג.
דווקא מורה בולגרית היתה זו שדאגה אחרי עשרות שנים להזכיר את האסון ולהנציח את זכר הנספים; סלבי ניקולובה, מורה לאנגלית בתיכון בעיר פטריץ' הסמוכה לאזור ההתרסקות, החליטה להחיות את הכאב הישן, להנציח את הקורבנות ולבקש מחילה ממשפחות ההרוגים. ההתנצלות הגיעה על רקע התנהלות הצבא והממשלה הבולגרית באותם ימים, וגם נוכח התנהגות חלק מתושבי פטריץ' באותו יום גורלי.
ניקולובה ותושבים רבים האמינו כי מאז הטרגדיה, ובעקבות ביזה של רכוש הקורבנות שביצעו חלק מהתושבים באותו יום, רובצת קללה על העיר המונעת את פיתוחה. בעזרת מרה אבנר-ליסט, עובדת המרכז החינוכי גבעת חביבה, יזמה ניקולובה טקס זיכרון מיוחד. 150 תלמידי תיכון בולגרים עמדו בדקת דומיה, הקימו מצבה חדשה עם הפסוק "עושה שלום במרומיו", ואף שרו בעברית את שירה של נעמי שמר, "חורשת האקליפטוס".
1973: מטוס לובי נכנס בשוגג למרחב האווירי הישראלי מעל סיני - ויורט ע"י חיל האוויר
18 שנים לאחר האסון בבולגריה, התרחשה טרגדיה דומה, הפעם בשמי ישראל. ב-21 בפברואר 1973, מטוס בואינג 727 של חברת ליביאן ערב איירליינס, שהיה בדרכו מטריפולי לבנגאזי וקהיר, נקלע לסופת חול כבדה ולתקלה במערכות הניווט. המטוס טעה במסלולו, חצה את תעלת סואץ ונכנס למרחב האווירי של חצי האי סיני שהיה אז בשליטת ישראל. באותם ימים ישראל היתה בכוננות שיא כשעצביה מתוחים. זה היה חודשים ספורים לאחר טבח הספורטאים במינכן. בישראל היו התרעות מפני ניסיון של אירגון "ספטמבר השחור" לפוצץ מטוס בשמי תל אביב או מעל הכור בדימונה.
חיל האוויר הזניק לעבר המטוס הלובי שני מטוסי פאנטום. הטייסים הישראלים ניסו ליצור קשר עין עם הצוות, עשו סימנים מוסכמים ליירוט ואף ירו צרורות אזהרה. אולם, הקברניט הצרפתי של המטוס הלובי סבר שמדובר במטוסי מיג מצריים שמלווים אותו לנחיתה במצרים. הוא התעלם מהאזהרות ופנה חזרה מערבה. מחשש שמדובר במטוס נפץ או במשימת מודיעין עוינת, אישר הרמטכ"ל דוד אלעזר למפקד חיל האוויר, מוטי הוד, ליירט את המטוס.
מטוסי הקרב ירו לעבר כנפי המטוס כדי להכריחו לנחות, אך המטוס נפגע, ניסה לבצע נחיתת חירום בדיונות פתחת רפיח, והתרסק. באירוע נהרגו 108 מתוך 113 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על המטוס. ראש הממשלה גולדה מאיר והנהגת המדינה הביעו צער עמוק על הטרגדיה, והגדירו אותה כטעות אנוש שנבעה משיקולים ביטחוניים מוצדקים בנסיבות הזמן. ישראל שילמה פיצויים כספיים למשפחות הנפגעים והפצועים והפעולה הישראלית זכתה לגינויים חריפים ברחבי העולם.