במשך 82 שנה שכבו שרידיה של צוללת נאצית על קרקעית תעלת למאנש, בעוד הרישומים ההיסטוריים הצביעו על מיקום אחר לגמרי. הקיץ הצליחו צוללנים בריטים לזהות את כלי השיט בעומק של כ-70 מטרים, כ-32 קילומטרים מחופי אנגליה. התגלית פתרה תעלומה ממלחמת העולם השנייה, אבל מה שהפתיע במיוחד את החוקרים היה ההסבר לכך שהצוללת לא זוהתה עד היום.
מדובר בצוללת הגרמנית U-672, שנפגעה ביולי 1944 במתקפה של ספינת מלחמה בריטית. היא שקעה, אך כל 52 אנשי הצוות שלה הצליחו להימלט ולשרוד. במשך עשרות שנים נותר מקום טביעתה לא ברור. כשצוות הצלילה הבריטי גספרדוס ירד אל השרידים, כמה פרטים במבנה כלי השיט סיפקו את הרמזים הדרושים לזיהויו.
האתר עצמו לא היה אלמוני לחלוטין: במשך שנים סברו שבקרקעית שוכבים שרידי ספינת מפרש אמריקנית. רק ביולי השנה הגיע למקום צוות צוללים מפורטלנד והבין שמדובר בצוללת. כמה שבועות אחר כך יצא צוות נוסף כדי לגלות איזו צוללת מסתתרת שם.
25 דקות בעומק 70 מטרים - והרמז שהכריע
הצוללן דומיניק רובינסון, בן 55, מצוות גספרדוס שבסיסו בפלימות', סיפר כי הוא וחברו לצלילה, גאי טריז, הצליחו להגיע לשרידי הצוללת בניסיון השני שלהם.
"ברגע שהתחלנו לנוע סביבה וראיתי את המאפיינים השונים, את השנורקל, את מגדל הפיקוד וכל שאר הפרטים, ידעתי שנצליח להשיג את התיעוד הדרוש לזיהוי שלה. הייתי ממש מרוצה", סיפר רובינסון.
למרות הזמן הרב שנדרש כדי להגיע למקום, חלון ההזדמנויות של הצוללנים היה קצר במיוחד. בשל העומק הרב הם יכלו לשהות ליד הצוללת רק כ-25 דקות, בעוד הצלילה כולה נמשכה כשלוש שעות, בעיקר בגלל הצורך בעלייה הדרגתית ובתחנות עצירה כדי להימנע מפגיעות לחץ.
רובינסון תיאר גם מפגש מוזר עם בעלי חיים ימיים בדרך אל השרידים. "כשהגענו למטה ראיתי דג חכאי עם כל השיניים שלו. המשכנו וראינו חבל עם תמנון, שנמלט לתוך להקת דגים. ואז הבנו שמצאנו את השרידים", סיפר.
הצוללת נמצאה כשהיא מוטלת על צדה השמאלי, וחלקים נרחבים מהציפוי החיצוני שלה כבר נעלמו. הצוללנים בחנו את המדחף, את מגדל הפיקוד ואת פתחי האוורור, וחיפשו פרטים שיוכלו להבדיל אותה מצוללות גרמניות אחרות מאותה תקופה.
הרמז המשמעותי ביותר היה מערכת שנורקל ייחודית, שאפשרה לצוללת להפעיל את מנועי הדיזל ולטעון מצברים בלי לעלות לגמרי מעל פני המים. גם שלושה פתחים מלבניים בגוף הצוללת ושרידים של מערכת שנועדה להטעות מכ"מים של מטוסי אויב סייעו בזיהוי.
לאחר שהצוללנים העבירו את הצילומים להיסטוריון הגרמני ד"ר אקסל ניסטלה, מומחה לצוללות ממלחמת העולם השנייה, הוא אישר שהממצאים תואמים את הצוללת U-672.
הטעות הקטנה שהרחיקה את הצוללת ב-74 קילומטרים
אבל איך ייתכן שצוללת באורך של כ-67 מטרים נותרה בלתי מזוהה במשך יותר משמונה עשורים? התשובה נמצאה דווקא במסמכים, ולא בקרקעית הים.
לדברי ניסטלה, רישום שגוי ביומני הצי הבריטי גרם לכך שמיקום טביעתה של הצוללת תועד במרחק של כ-74 קילומטרים מהמקום שבו נמצאה בפועל.
המומחה לארכיאולוגיה ימית אינס מקרטני כבר העלה בעבר את האפשרות שספרות הוחלפו בטעות בקואורדינטות שנרשמו לאחר הטביעה. כעת התברר שההשערה שלו הייתה נכונה.
הטעות הזאת גם מסבירה מדוע במשך שנים נקשרו השרידים לספינת מפרש אמריקנית בשם הילדגרד, ממלחמת העולם הראשונה, ולא לצוללת גרמנית.
סיפורה של U-672 החל במספנה בהמבורג, שם נבנתה הצוללת מדגם VII-C והושקה בפברואר 1943. היא יצאה לארבע משימות מבצעיות תחת פיקודו של אולף לאוואץ, אך לא הצליחה להטביע אף כלי שיט של בעלות הברית.
ב-18 ביולי 1944, במהלך משימתה האחרונה, זיהתה אותה הפריגטה הבריטית HMS Balfour ותקפה אותה באמצעות נשק נגד צוללות מסוג "הדג'הוג", ששיגר מטעני נפץ לעבר מטרות תת-ימיות.
הפגיעות גרמו לנזק כבד ולחדירת מים לגוף הצוללת. המצב הלך והחמיר, והצוות הבין שלא יוכל להמשיך להפליג או להגיע לנמל מבטחים.
בשעות הלילה החליט המפקד להעלות את הצוללת לפני המים, כדי לאפשר לכל אנשיו להימלט. לאחר שהצוות עבר לסירות הצלה מתנפחות, הוטבעה הצוללת במכוון כדי שלא תיפול לידי האויב.
כל 52 אנשי הצוות הצליחו לצאת ממנה בחיים. למחרת הם אותרו בים על ידי כוחות בריטיים, חולצו ונלקחו למחנה שבויים, שם שהו עד תום המלחמה.
לאחר המלחמה שבו אנשי הצוות לגרמניה, ובהם גם מפקד הצוללת.
רובינסון סיפר כי בעקבות הגילוי הצליח ליצור קשר עם בני משפחתו של המפקד, שסיפרו כי הוא זכה לחיים ארוכים ומאושרים לאחר המלחמה.
"הם אמרו כמה הוא היה גאה וכמה היה שמח לדעת שהצוללת שלו סוף סוף נמצאה", סיפר הצוללן.
לדבריו, זיהוי של צוללת שנעלמה לפני זמן רב הוא אירוע נדיר גם עבור צוות מנוסה כמו שלהם. "זה מרגש מאוד לזהות משהו שהיה אבוד במשך כל כך הרבה שנים", אמר.
אחרי 82 שנה, השרידים עדיין מונחים בעומק הים. אבל בזכות קבוצת צוללנים, ציוד צילום תת-ימי ובדיקה מחודשת של רישומים היסטוריים, אחת מתעלומות הצוללות האחרונות של מלחמת העולם השנייה בתעלת למאנש קיבלה סוף סוף תשובה.