במקרים רבים, ההצבעה שלכם מחר לא משקפת את דעתכם האמיתית

אנשים רבים חשים כי עמדותיהם הפוליטיות נובעות מאמת עמוקה וברורה. אבל כמה מהעמדה שלנו מבוסס על שיקול רציונלי מנומק, וכמה ממנה נובע מה"צריף" שאליו הוגרלנו: הבית שבו גדלנו, התרבות, הדת, השכונה והסביבה החברתית?

האם אנחנו באמת בוחרים את הצד שלנו לאחר בחינה פתוחה של העובדות, או שאנחנו מקדישים חלק גדול מחיינו לאיסוף ראיות לכך שהצד שלנו צודק ולהתעלמות ממידע שסותר אותו?

הנטייה לחפש, לפרש ולזכור מידע שמחזק אמונות קיימות מכונה "הטיית האישוש". היא אינה מאפיינת רק אנשים שאינם חושבים לעומק. לעיתים דווקא ידע, ניסיון וביטחון עצמי מאפשרים לאדם לבנות הסברים משכנעים יותר לעמדה שבה כבר החזיק.

במחקר שערכתי עם ד"ר מעיין אברג'יל, ד"ר זהירה כהן ופרופ' אבירה רייזר, נבחנו הטיות בתהליך בחינות ההתמחות בפסיכולוגיה בישראל. המחקר, שכלל שאלונים של 418 פסיכולוגים שניגשו לבחינות ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית, מצא הטיות שנגעו בין היתר לסטריאוטיפים עדתיים ולעומס קוגניטיבי.

אחד הממצאים המעניינים היה שההטיות שנבדקו נמצאו בקרב הפסיכולוגים הקליניים, אך לא בקרב הפסיכולוגים החינוכיים. הממצא אינו מוכיח שמומחיות כשלעצמה גורמת להטיה, אך הוא מערער את ההנחה שלפיה ידע מקצועי וניסיון מגינים עלינו באופן אוטומטי מפני שיפוט מוטה.

ביטחון שמגיע עם ניסיון עלול לעיתים לגרום לנו להישען על תחושת בטן שמתחפשת לניתוח מקצועי. ככל שאדם משוכנע יותר שהוא מבין בתחום מסוים, כך הוא עלול להתקשות לזהות את המקומות שבהם גם הוא מושפע מסטריאוטיפים ומהנחות מוקדמות.

אנחנו מעדיפים לחשוב על עצמנו כאנשים רציונליים שמגיעים למסקנות באמצעות היגיון. בפועל, החלטות פוליטיות רבות מתחילות דווקא ברובד הרגשי: שייכות, פחד, כעס, גועל, תקווה ונאמנות קבוצתית.

הפסיכולוג ג'ונתן היידט דימה את היחסים בין הרגש להיגיון לרוכב היושב על פיל. הרוכב מייצג את החשיבה המודעת והרציונלית, ואילו הפיל מייצג את האינטואיציות והרגשות. הרוכב משוכנע שהוא מכוון את הפיל, אבל פעמים רבות הפיל הוא שבוחר את הכיוון והרוכב בעיקר מסביר בדיעבד מדוע זו הייתה הדרך הנכונה.

האירוניה היא שככל שאדם ורבלי יותר ובעל יכולת נימוק גבוהה יותר, כך הוא עשוי להיות מיומן יותר בבניית הצדקות מתוחכמות להחלטה רגשית שכבר התקבלה.

אין פירוש הדבר שעובדות אינן חשובות או שכל העמדות הפוליטיות שוות. המשמעות היא שגם כאשר אנחנו מציגים טיעון עובדתי, כדאי לשאול אם בחנו באותה רצינות גם מידע שסותר את העמדה שלנו.

אם הזהות, הילדות והקבוצה משפיעות כל כך על הבחירה, האם בכלל קיים רצון חופשי? זו שאלה פילוסופית עתיקה. הוגים כמו רנה דקארט ועמנואל קאנט הדגישו את יכולתו של האדם לבחור ולפעול מתוך תבונה, ואילו ברוך שפינוזה הטיל ספק בחופש הרצון כפי שבני האדם נוהגים לדמיין אותו.

מבחינה פסיכולוגית, אפשר לומר שיש לנו יכולת בחירה, אבל היא מתקיימת בתוך מערכת של הרגלים, רגשות, זהויות והשפעות חברתיות. התנתקות מהם, אפילו לרגע, דורשת מאמץ ואומץ.

המאמץ הזה עשוי להסביר מדוע אנשים מסוימים נשאבים לעמדות קיצוניות. אחת התכונות שנקשרו לכך היא אי סבילות לעמימות. אנשים שמתקשים לשאת אי ודאות מחפשים תשובות ברורות, עקביות וחד משמעיות. הקיצון מספק בדיוק את זה: חלוקה חדה בין טוב לרע, אמת ושקר, נאמנים ובוגדים.

עמדה מתונה דורשת לעיתים להחזיק בראש שתי אמיתות שנראות סותרות ולשאת את אי הנוחות הנלווית לכך. אפשר להכיר בכאב של קבוצה אחת בלי לבטל את כאבה של האחרת. אפשר לתמוך במחנה פוליטי ועדיין לבקר אותו. אפשר להסכים עם אדם בנושא אחד ולהתנגד לו בנושא אחר.

כאשר העמדה הפוליטית הופכת לחלק מרכזי בזהות, שינוי דעה כבר אינו נחווה כתיקון של עמדה, אלא כאיום על העצמי. ויתור על טענה מסוימת עלול להרגיש כמו בגידה בקבוצה, במשפחה או בעצמי.

גם הקבוצה משפיעה על מידת הקיצוניות. ככל שאדם מתבטא בנחרצות רבה יותר ומציג את עמדתו כאמת מוחלטת, כך הוא עשוי להיתפס כנאמן יותר למחנה שאליו הוא משתייך. עם הזמן, קבוצות שלמות עלולות לנוע לעבר הקצה בלי שחבריהן קיבלו החלטה מודעת לעשות זאת.

הרשתות החברתיות מחזקות את התהליך. תכנים שמעוררים כעס, פחד וזעזוע מושכים תשומת לב ומעורבות, ולכן זוכים לעיתים לחשיפה גדולה יותר. בתוך בועה חברתית, עמדות שבעבר נחשבו קיצוניות עלולות להיראות לפתע נפוצות, מקובלות ואפילו מובנות מאליהן.

כאשר כמעט כל האנשים שאנחנו עוקבים אחריהם חושבים כמונו, קל להשתכנע שרק אדם טיפש, מושחת או מסוכן יכול להחזיק בעמדה אחרת. מכאן הדרך לדה לגיטימציה ולשנאה קצרה.

האם כולנו אסירים של השבט שאליו נולדנו? לא בהכרח. מחקרים מראים כי התערבויות חינוכיות ותרגול של אסטרטגיות חשיבה עשויים להפחית במידה מסוימת הטיות קוגניטיביות. עם זאת, מודעות לבדה אינה מעלימה אותן, והשפעת האימון על החלטות בעולם האמיתי עדיין אינה ברורה לחלוטין.

אפשר להתחיל בכמה שאלות פשוטות: מה אני מרגיש עכשיו? האם זו חרדה, כעס, עלבון או צורך בשייכות? האם בדקתי את המידע שעליו אני מסתמך? האם הייתי מקבל את אותו טיעון אילו הגיע מהמחנה היריב? איזה מידע עשוי לגרום לי לשנות את דעתי?

אפשר גם לנסות לחפש באופן מכוון את הטיעון הטוב ביותר נגד העמדה שלנו, ולא את הגרסה הקיצונית או המגוחכת ביותר שלו. המטרה אינה לוותר על ערכים או להימנע מהכרעה, אלא לבחור לאחר בחינה רחבה יותר.

בניסוי "מערת השודדים", מפגשים ושיחות בין הילדים לא הספיקו כדי להפחית את העוינות. השינוי החל כאשר שתי הקבוצות נדרשו לפעול יחד כדי להשיג מטרות שאף אחת מהן לא הייתה יכולה להשיג לבדה.

אולי זהו גם האתגר של החברה הישראלית. לא למחוק מחלוקות אמיתיות, אלא לזכור שמתחת לזהויות הפוליטיות קיימים צרכים משותפים: ביטחון, בריאות, חינוך, כלכלה מתפקדת ועתיד לילדים. רגע לפני הקלפי, כדאי לשאול לא רק לאיזה מחנה אנחנו שייכים, אלא גם איזו מציאות משותפת אנחנו מבקשים לבנות.

ד"ר אבשלום גליל הוא פסיכולוג קליני וממייסדי פלטפורמת "טיפול חכם"