כשעדי שיפלדרים כתבה מכתבי פרידה לשלושת ילדיה, היא הייתה בת 35 בלבד. בתה ושני בניה התאומים היו עדיין קטנים, והאבחנה שקיבלה — סרטן שד מתקדם — ערערה את כל מה שהכירה.
"בהתחלה הייתי בטוחה שאין לי סיכוי", היא מספרת. במשך שנים הייתה זו היא שטיפלה באחרים, ליוותה משפחות ופעלה בתוך מערכת הבריאות. פתאום מצאה את עצמה בצד השני, מתמודדת עם טיפולים, המתנה ותשובות שאיש אינו רוצה לקבל.
כיום שיפלדרים, בת 48 מקריית אונו, מנהלת את צוות האחיות בפגיית מרכז שניידר לרפואת ילדים, שבו היא עובדת כבר 22 שנה. לרגל חודש המודעות לסרטן השד, המצוין באוקטובר, היא משתפת בשתי ההתמודדויות שלה עם המחלה ובמה שהן שינו בה כאם וכאשת מקצוע.
הגוש שהרגישה — והבדיקה שדחתה
למרות ההיכרות הקרובה עם עולם הרפואה, שיפלדרים דחתה במשך חודשים את הבירור. היא הרגישה גוש בשד, אך לא נבהלה. בדיעבד, היא מתארת תחושה כמעט של חסינות: כמי שעובדת במערכת הבריאות ומטפלת באחרים, התקשתה לדמיין שהמחלה תגיע גם אליה.
כשהגיעה האבחנה, התברר לדבריה שמדובר בסרטן שד מתקדם, עם מעורבות של בלוטות הלימפה וגרורות בעמוד השדרה.
בתוך הפחד, הילדים הפכו למקור כוח מרכזי. לצד המחשבות הקשות ומכתבי הפרידה שכתבה, היא בחרה להתמקד בטיפול ובהתמודדות עם מה שיבוא.
הדרך הייתה ארוכה וכללה סבבי כימותרפיה, ניתוח כריתה ושחזור ובהמשך טיפול ביולוגי שנמשך, לדבריה, שלוש שנים.
אבא היה גם המשענת וגם הכתובת המקצועית
לאורך הטיפולים בבית החולים בילינסון ליווה אותה אביה, פרופ' קפלן ז"ל, רופא נשים שעבד בבית החולים במשך כ־40 שנה. הוא המתין לצידה לפני ניתוחים, היה איתה בטיפולים ושימש עבורה גם כתובת מקצועית בתוך המציאות החדשה.
גם הוא הכיר מקרוב את חוויית המטופל: בעבר התמודד עם לוקמיה ואף עבר השתלת כליה. עבור בתו, הנוכחות שלו הייתה מקור תמיכה בתקופה שבה התפקידים המוכרים של אנשי הרפואה במשפחה קיבלו משמעות אחרת.
6 שנים אחר כך, המחלה חזרה
בשנת 2019, 6 שנים לאחר האבחון הראשון, התגלתה המחלה שוב, הפעם בשארית רקמת השד שנותרה. שיפלדרים נדרשה לעבור תשעה טיפולי כימותרפיה נוספים, ניתוח והקרנות.
בהמשך עברה גם ניתוח להסרת השחלות. כיום היא מקבלת טיפול אנטי־הורמונלי, שלדבריה מתוכנן להימשך לאורך חייה.
גם כשהטיפולים האינטנסיביים כבר מאחוריה, המעקב נשאר חלק מהשגרה. היא מתארת כיצד לקראת בדיקות, ובהן PET-CT שאליהן היא מופנית במסגרת המעקב האישי שלה, "העולם עוצר מלכת". ההמתנה לתוצאות מחזירה איתה את הפחד ואת חוסר הוודאות
"הקרחת שלי מאוד מביכה אותו"
בבית בחרה שיפלדרים לדבר עם ילדיה בגלוי. היא הסבירה להם על המחלה ועל הטיפולים בשפה שמתאימה לגילם, וניסתה לאפשר גם לרגשות שלהם לקבל מקום.
"אחד הבנים שלי, כשהיה בן תשע, אמר לי שהקרחת שלי מאוד מביכה אותו", היא מספרת. "לא כעסתי ולא נעלבתי. הבנתי שגם לילדים יש התמודדות משלהם וחשוב לתת מקום גם לרגשות שלהם".
הכנות הזו אפשרה לדבר גם על דברים לא נעימים, בלי לדרוש מהילדים להרגיש אחרת ובלי לצפות שיידעו תמיד כיצד להגיב למחלה של אמם.
השיעור שלקחה איתה בחזרה לפגייה
ההתמודדות שינתה גם את האופן שבו היא מבינה את האנשים שבהם היא מטפלת ואת משפחותיהם.
"פתאום הבנתי באמת מה זה להיות מטופלת. מה המשמעות של המתנה, של חוסר ודאות ושל הפחד. למדתי עד כמה סבלנות, אמפתיה, חמלה והקשבה יכולות להיות משמעותיות עבור אדם שנמצא בצד השני".
לאורך תקופות המחלה, גם כשנעדרה מעבודתה לזמן ממושך, היא מספרת שקיבלה תמיכה מהצוות ומהארגון. היה לה ברור שתחזור לשניידר, המקום שבו עברה את רוב חייה המקצועיים ושאותו היא רואה כבית.
כיום, כמנהלת האחיות בפגייה, היא גאה בצוות שסביבה ובטיפול הניתן לתינוקות ולמשפחותיהם. הניסיון האישי שלה מלווה אותה בתוך העבודה: ההבנה כמה קשה לחכות, כמה מפחיד לא לדעת וכמה משמעות יכולה להיות להקשבה.
"גם אני דחיתי את הבדיקה"
המסר שהיא מבקשת להעביר לנשים נובע מהחוויה האישית שלה.
"ללכת להיבדק. ללכת להיבדק. ללכת להיבדק. כשיש ספק, אין ספק. גם אני, שעבדתי במערכת הבריאות וחשבתי שאני יודעת הכול, דחיתי את הבדיקה. אסור לחכות".
הופעת גוש חדש או שינוי בשד מצריכה פנייה לרופא לבירור, גם בגיל צעיר וגם כשעדיין לא הגיע מועד בדיקת הסקר. בדיקות סקר מיועדות לנשים ללא תסמינים; בירור של שינוי שכבר הופיע הוא עניין נפרד, ואין להמתין לבדיקה השגרתית כדי לפנות. האגודה למלחמה בסרטן