בואו נדבר רגע על אבולוציה. משום מה, התרגלנו להתייחס אליה כמו אל הביטלס. משהו שקרה בעבר ועדיין ממשיך להשפיע עלינו - אבל לא באמת מתחדש. אנחנו מסתכלים במראה, רואים שם הולך-על-שתיים בלי יותר מדי שערות על הגב, ובטוחים שזו הגרסה הסופית. האלבום הלבן של ההומו סאפיינס (זהו, סליחה, רפרנס אחרון לארבעת המופלאים מליברפול).
ואולם, מחקר חדש שפורסם לאחרונה ב-Cell Reports - כתב עת מדעי נחשב - חושף את האמת: האבולוציה מעולם לא הפסיקה לעבוד. היא פשוט עברה לאינדי, מתחת לרדאר. לפי המחקר החדש, שהובל על ידי ד"ר ליאן דנג וצוות חוקרים מאוניברסיטת פודאן שבשנגחאי, מתברר שההחלטה של אבות אבותינו להתמסד ולהתחיל לחרוש שדות, ממש דפקה לנו את האף.
החוקרים הלכו לבדוק את שבטי האוראנג אסלי, התושבים הילידים של מלזיה. במקום להתייחס אליהם כאל קהל יעד אחד הומוגני ומשעמם, הם חילקו אותם לשלוש קבוצות שחיות זו לצד זו אבל מנהלות אורח חיים שונה לחלוטין: הציידים-לקטים, הלקטים-נוודים, והחקלאים. התוצאות מראות באופן מובהק איך שגרת החיים לא רק מעצבת תרבות, אלא משנה את התפלגות ה-DNA באוכלוסייה.
בשורה נחמדה גם לחובבי הבלשנות: ההבדל לא נגמר רק בחוש הריח - אלא גם בתקשורת האישית. התרבות של הציידים-לקטים התאימה את עצמה לביולוגיה: בעוד שחקלאים ועירוניים מתקשים לתאר ריח בלי להשוות אותו למשהו אחר ("זה מריח קצת כמו ורד"), לשבטים אלו יש אוצר מילים שלם, מדויק וספציפי אך ורק לתיאור ריחות. זה כמו שלא צריך הרבה יותר מחוש שמיעה בשביל להבדיל בין שיר של ג'ון לשיר של פול. אופס, סליחה. פעם אחרונה, מבטיח.
המסקנה מהסיפור הזה די מטורפת. אם המעבר מציד לחקלאות גרם לחוש הריח שלנו לדעוך לטובת קיבה שיודעת לעכל פחמימות, מה אנחנו מעוללים לעצמנו עכשיו? אנחנו יושבים מול מסכים, צורכים תוכן באובססיביות, ומזמינים פיצה באפליקציה בלי לזוז מהספה. אי אפשר שלא לתהות איך ייראו הצאצאים שלנו בעוד כמה אלפי שנים. רק קחו בחשבון שעד אז, לא בטוח שיישאר לנו אף שיכול להעריך ריח של אורגנו או בזיליקום.