זו אחת הטראומות הכי קשות שהגוף יכול לעבור - כאן מטפלים בה

את הסיפור הזה שמעתי מד"ר סגלוביץ', שהיה אחראי עליי במסגרת שהותי ביחידת הכוויות אליה הגעתי כחלק מהכשרת סטודנטים לרפואה שבה ניתן לנו לבחור מחלקות להתנסות לימודית. ניצלתי הזדמנות זו על מנת להכיר תחום שיחסית לא מקבל הרבה חשיפה - תחום הכוויות. שובצתי לסבב לימודי ביחידת הכוויות בבית החולים "שיבא" וגיליתי עולם ומלואו. כעת אני מזמין אתכם ליומן מצולם ביחידת הכוויות המרכזית והגדולה במדינה.

הגעתי להתנסות ביחידה כמה ימים לפני שאושפז בה איציק סעידיאן לאחר שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הבטחון, זה היה הפצוע שד"ר סגלוביץ' רץ לטפל בו.

מהשם יחידת הכוויות משתמע שכל מי שסובל מכוויה זה המקום שאליו הוא צריך להגיע, אבל זה לא באמת כך. ליחידת הכוויות מגיעים רק המקרים הקשים ביותר. אז מהו "מקרה קשה"? מישהו שנלכד במכונית בוערת בתאונת דרכים, התחשמלויות קשות, אדם שנשפך עליו נוזל רותח בכמות גדולה על שטח גוף גדול, וגם ניסיונות אובדניים של אנשים שמציתים את עצמם. במקרים קשים אלה מקבלים המטופלים ביחידת הכוויות טיפול ייחודי גם משום חומרת הפגיעה וגם משום משך האשפוז הארוך הדרוש לצורך טיפול והחלמה.

העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף האדם. הוא מה שמבודד בין הגוף לסביבה החיצונית ושומר עליו, מווסת טמפרטורה, מגן מזיהומים ועוד. בנוסף הוא מלא בעצבים. לכן, כאשר יש פגיעה חמורה בו, מעבר לפגיעה במעטפת מתלווה כאב נוראי ובלתי נסבל - שהחולים לא יכולים לשאת אותו במצב ערות. כוויה היא אחת הטראומות הקשות ביותר שגוף האדם יכול לעבור. מה שהופך את המשימה של יחידת הכוויות למאתגרת במיוחד: מעבר לשבריריות חיי המאושפזים, יש השלכות נפשיות קשות - בין אם מדובר במטופלים שהגיעו לאחר ניסיון אובדני, ובין אם אלו טראומות שהתעוררו בעקבות התאונה שחוו. הטיפול בכוויות לא מתמקד רק בטיפול בכוויה אלא הוא רב-תחומי ולוקחים בו חלק רופאים, צוות סיעודי, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ועוד. הוא כולל ניתוחים, טיפולים רפואיים ונפשיים למטופל ולמשפחתו - ובדרך כלל כל זה נמשך תקופות ארוכות מאוד.

כמרכז ארצי לטיפול בכוויות, אופי היחידה שונה ממחלקות אחרות. פרופ' יוסי חייק, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית והמרכז הארצי לטיפול בכוויות, מדבר בהרבה הערכה על הצוות של היחידה ומסביר שעבור הצוות המטפל, מחלקת הכוויות נחשבת מן הקשות ביותר נפשית. בטיפול נמרץ למשל יש מראות קשים, אבל הצוות נחשף אליהם לזמן קצר יחסית, במחלקות פנימית האשפוזים ארוכים יותר אך המראות בדרך כלל סבירים. לעומת זאת, ביחידת הכוויות המטפלים חשופים למראות קשים לאורך הרבה מאוד זמן. השילוב של האשפוזים הארוכים, תנאי טיפול נמרץ והמראות הקשים - כולם משפיעים על רוח הצוות.

פרופ' חייק למד רפואה בבולוניה שבאיטליה. מאז שהיה סטודנט תחומי הכירורגיה משכו אותו, עד כדי כך שבסוף לימודיו הוא נהג להתחמק מהלימודים כדי להצטרף לניתוחים ביחידה המיקרו-כירורגית. כשחזר לארץ עם סיום לימודיו, התחיל התמחות בכירורגיה כללית, וממנה המשיך אל מחלקת כירורגיה פלסטית וכוויות, בה סיים כמתמחה מצטיין. לאחר שעשה השתלמות בכירורגיה אסתטית בסאו פאולו שבברזיל, חזר כרופא בכיר למחלקת פלסטיקה וכוויות בשיבא ועשה השתלמות נוספת בתחום הכוויות באדמונטון שבקנדה. עם שובו קיבל את תפקיד הקמת וניהול יחידת הכוויות כיחידה נפרדת ומותאמת בתוך המחלקה: "עד אז לא הייתה יחידת כוויות עם סביבה מותאמת למטופלי כוויות כפי שיש היום. המחלקות לטיפול בכוויות היו כמו מחלקות אחרות - חדרים עם מיטות אשפוז. התחום מאוד התפתח מאז, מתוך ההבנה שלמטופלי הכוויות יש צרכים ייחודיים - בידוד (הגנה מפני זיהומים), בקרה על טמפרטורה (לעור הפגוע קשה לווסת את טמפרטורת הגוף), וכמובן גם נוחות ומרווח לאשפוז ארוך במיוחד. חשוב גם שיהיה חדר ניתוח ייעודי בתוך יחידת הכוויות, שיאפשר זמינות וגם ביצוע ניתוחים עם הזזה מינימלית של המטופלים".

אישפוז ביחידה הוא כמו חתונה קתולית, גם אחרי שמשתחררים נשארים בקשר להמשך מעקב וטיפול שלא נגמר. בהמשך החיים המטופלים יזדקקו לעוד טיפולים על מנת לשפר את איכות חייהם. אבל בצד הקושי נוצרים קשרים מיוחדים וחמים בין המטופלים לצוות - ימים ארוכים ביחד, שבהם הצוות מלווה את החולה ממצב קשה מאוד, עד שהוא מתחיל להחלים, קם מהמיטה והופך להיות עצמאי.

הרופאים אמנם מנתחים ומחליטים על אופי הטיפול, אך מי שנמצא רוב שעות היום והלילה עם המטופלים הם הצוות הסיעודי. "זו הרבה אחריות. צריך לדאוג להאכיל את המאושפזים המורדמים, להחליף להם תחבושות, ולהרגיע אותם כשהם מתעוררים", מספרת אנה שבשביץ', האחות האחראית ביחידה.

"מה שמעניין בכוויות - שזה משלב המון תחומים: הרבה רפואה פנימית, טיפול נמרץ, ומצד שני זו עבודה כירורגית. מקצוע עם המון צורך, אין הרבה אנשים שרוצים להתעסק בכוויות - אין בזה שוק פרטי", מסביר ד"ר מוטי חרץ מנהל יחידת הכוויות. את התשוקה לתחום הוא זוכר עוד מלפני שהתחיל את התמחות.

כמנהל יחידת הכוויות הוא קיבל טלפון מד"ר סגלוביץ' שהיה רופא תורן בזמן שאיציק סעידיאן הובהל לבית החולים. כל סיפור של כוויה הוא טראגי וקשה, אבל כעת עמד לפניהם חייל שהצית את עצמו - סיפור קשה בפני עצמו. "הלוואי שיכלנו למנוע את זה. זה תפס את כל הצוות מאוד חזק. קשה לצוות לטפל במישהו שמרגישים מחוברים לסיפור שלו ברמה האישית. כמובן שתמיד לוקחים את המחשבות על המטופלים הביתה, אבל זה היה קשה במיוחד".

גם ד"ר סגלוביץ' מתאר את הקושי סביב מקרה סעידיאן: "לאחר שהענקנו לו טיפול ראשוני, הרגשתי עצב בלתי נשלט. פתאום הבנתי איזה סיפור יש מאחורי המקרה הזה" הוא מספר. צוות היחידה מלווה את סעידיאן למן הרגע הראשון ולאורך כל השלבים: מהשלב המיידי שלאחר הפגיעה, כולל כל החששות וההבנה של משמעות הטיפול שלפניו מבחינת ניתוחים, עומס נפשי, תרחישים אפשריים. וכמובן ליווי של בני המשפחה.

אייל סאסי, היה מאושפז כחצי שנה ביחידה הכוויות לפני כ-15 שנה. אייל היה מנופאי, ובעת שתפעל אותו המנוף התחשמל ממגע עם עמוד חשמל, כתוצאה מכך השמן ההידראולי של המנוף התלקח והוא היה כלוא בגובה 30 מטר בתא של מנוף בוער. הוא היה בהכרה לאורך כל השריפה, חש את כאבי התופת של האש וזוכר אותה בבירור. הוא נשרף בכל גופו. המחשבה שהטרידה אותו בשעה שנשרף הייתה שהוא לא יראה יותר את בנותיו האהובות - תאומות שהיו אז בכיתה א' וגם עבורן האירוע היה טראומטי מאוד. הוא התאשפז בשיבא, שם היה מורדם ומונשם במשך חודש וחצי ועבר עשרות החייאות. אחרי חצי שנה של טיפולים הוא עבר שיקום ארוך שכלל ניתוחים מתקנים נוספים. לקח זמן עד שלמד ללכת מחדש.

"הייתי אז גרוש 5 שנים. בשיא הפריחה שלי. יצאתי וביליתי ופתאום בום לחיים - נהייתי שבר כלי. הרגשתי שאני לא שווה כלום, לא יכולתי להסתכל על עצמי, לא יכולתי לחזור למה שהיה. המוגבלות נשארו עד היום... צוואר מקוצר, צלקות, מגבלות תנועה... ונפשית זה מאוד קשה".

הילדות ראו אותו אחרי חודשיים. לפני זה לא יכלו לראות אותו, בגלל מצבו. וגם אז היו צריכות להכיר את אבא מחדש, עם המראה החדש, המוגבלויות, הצלקות והכאבים.

חשוב לדעת שכוויה יכולה להיות פציעה מסכנת חיים. רוב האנשים לא מודעים לכך שמרבית הפציעות, בעיקר של ילדים, קורות דווקא בבית, בסביבה מוכרת שנחשבת מוגנת ובטוחה. לכן מודעת היא מילת מפתח. "במקרה של כוויה, הכי חשוב - לפנות מיידית לגורם מקצועי לאבחון הכוויה ובמקרה הצורך קבלת טיפול גם מבחינה אסתטית וגם מבחינה תפקודית. רק כך ניתן להגיע להחלמה ולמניעה של נזקים נוספים כמו זיהומים, הגבלה בתנועה, החלמה מאוד ממושכת, צלקות קשות ובעיות אסתטיות", מוסיף ד"ר חרץ.

הרופאים לוקחים את העבודה גם לחייהם הפרטיים. "אתה מבין את המשמעות של מטופל שיוצא מיחידת כוויות - השינוי באורח ובאיכות החיים. גם מי שיוצא משם, חייו ישתנו. זה משפיע גם בסוף יום העבודה. מעבר למראות, תמיד נזכור את הסיפורים הקשים, את המטופלים שלא הצלחנו להציל" מספר ד"ר חרץ.

גם ד"ר סגלוביץ' מספר על ההשלכות על חייו הפרטיים: "המקרה של סעידיאן היה עבורי מאוד קשה. ראיתי אותו ברגעים הראשונים כשהגיע ועוד היה ער ומודע למצבו. הייתי צריך להתאושש מזה במשך כמה שבועות". ומעבר למקרה הספציפי, יש השלכות כלליות יותר: "תמיד אשתדל לבשל על הכיריים הקרובים לקיר. תמיד אבדוק את טמפרטורת המים לפני שמקלחים את הילדה".

יד על הלב - כשאתם בבית קוראים ושומעים על כירורגיה פלסטית מה עובר לכם בראש? אתם חושבים על ניתוחים קוסמטיים, על הגדלת חזה וניפוח שפתיים, על רופאים המרוויחים הון תועפות. כן, זה חלק מהכירורגיה הפלסטית. חלק קטן. הרפואה הפלסטית היא גם זאת - בעיקר זאת: עבודה מפרכת, שוברת לב לעתים קרובות, של ריפוי ואיחוי אנשים שתאונות נוראות צילקו אותם, שעלו באש והרופאים מתקנים את גופם, מנתחים את עורם ופניהם כדי להציל את חייהם - וכדי שירגישו טוב יותר עם המראה שלהם ויוכלו לחיות חיים כמה שיותר רגילים. זו עבודה קשה ומפרכת, המשלבת טכנולוגיה מתקדמת עם ניתוחים הנמשכים שעות רבות, ובמשך שנים דורשת אורך רוח, מחויבות, סבלנות, וכמובן אמפתיה ורגישות - להזדהות עם המטופל - ולהישמר לא להזדעזע מולו מהמראה הקשה של פניו, של איבריו השרופים. אלה האנשים הנלחמים בפציעות הקשות מכל.

דין אריאל הוא סטודנט לרפואה באוניברסיטת תל אביב וצלם. בקרו באתר האינטרנט שלו ובאינסטגרם