היקום מחייך אל המעריצים של אואזיס. אתם מכירים אותם. אתם המעריצים, ואל תטרחו להכחיש. אין במה להתבייש, גדלתם עליהם והכל וזה בסדר גמור, באמת. טוב, נו, על מי אנחנו עובדים. המעריצים הם אנחנו. החיוך היקומי התחיל כמובן בהופעות איחוד היסטוריות שאיחדו את האחים גלאגר זה עם זה. בערך. מחליפים מילה וחצי ביניהם, אחרי שנים של נתק ואיבה. מצטלמים ביחד אבל לא מחייכים, ועדיף גב אל גב. ואז כמעט בכיף. מסתחבקים לכאורה, עם דגש חזק על לכאורה, על הבמה וקצת מחוצה לה.
ובסוף, אין מה לעשות, הכישלון הוא יתום אבל ההצלחה היא דבק שיכול לחבר בין המרים באויבים. עובדה. והצלחה כזאת לא רואים כל יום. ההופעות האלה איחדו בלי ספק את האחים עם סטטוס העשירים-שלא-ברמת-אילון-מאסק (אבל הלילה עוד צעיר ושעיר), ובכל זאת רחוק דיו מקו העוני, שבו שרויים מן הסתם חלק מאותם מעריצים, על אחת כמה וכמה אחרי ששילמו מה ששילמו עבור כרטיס נחשק לאחת ההופעות, או יותר מאחת.
ואז יצאה הבשורה על סיבוב נוסף באביב 2027, כלומר הזדמנות נוספת למי שהפסידו וגם לחמדנים שרוצים לחוות שוב את האירוע שאשת תקשורת ישראלית מסוימת שאינה נוטה להיסחפויות בדרך כלל הגדירה בדף הפייסבוק שלה כ"בעל קנה מידה תנ"כי". כל אחת והתנ"ך שלה כמובן. מפרגנות. וכעת מגיע הדובדבן שעל עוגת הדבש הזאת, שיעשה את הבלתי אפשרי ויוסיף לאואזיס עוד כמה מיליוני מעריצים, ואופציה לאירועי איחוד עד קץ הימים. הרולינג סטונס ממשיכים להופיע בלי הליכונים (אך עם פרמדיקים צמודים), ואין סיבה שהגלגארים לא יעלוזו גם הם.
הדובדבן הוא כמובן הסרט "DON'T LOOK BACK IN ANGER", שעולה בלעדית בדיסני פלוס (תזכורת חשובה ואפילו קריטית, חברות וחברים: כדי להמשיך לצפות בשידורי הסטרימר, יש להוריד את האפליקציה החדשה ולהתחבר עם כתובת האימייל או עם מספר הטלפון הקיימים. להורדת האפליקציה החדשה).
מעניין לגלות שהבכורה הקולנועית של הסרט המצוין והמרגש הזה (כן, מרגש!), אחרי החשיפה החגיגית בפסטיבל ונציה, צוינה ב-11.9. דווקא התאריך הנורא שבו נפלו מגדלי התאומים הוא התאריך שבו נפרש לראשונה על המסך סיפורם של הפושטקים הקוצניים ממנצ'סטר שהם כמעט תאומים, שקמו מן ההריסות בניגוד לכל הסיכויים והציפיות.
קוצניים אבל בסך הכל חמודים אש. נואל כבר בן 59, עדיין נרגן ועצבני, וליאם בן 54, עדיין מופרע ושטותניקי, ועם צלקת חדשה ולא מוסברת על האף. שווה לחקור בהזדמנות מה הסיפור מאחוריה. וההריסות שמהן קמו ביחד - באיחור ניכר אבל מוטב מאוחר - היו של של רעידת האדמה שזעזעה את העולם, כשאואזיס התפרקה באקורדים צורמים במיוחד ב-2009, רגע לפני הופעה בפסטיבל 'רוק על הסן' שבפרברי פריז, עת ליאם שבר לנואל גיטרה מאחורי הקלעים והכל נגמר.
שתיים או חמש שאלות נותרות באוויר אחרי הצפייה הכמעט אופורית בסרט, שמעלה גם את התהייה איך השניים לא נעשו כוכבי קולנוע ברמת טימותי שלאמה או ראיין גוסלינג לכל הפחות, עם ארגזי החוצפה והכריזמה שלהם. סליחה על הקטנוניות, אבל אנחנו בסך הכל בני אדם שרואים "יורשים" כמו כולם, ורצינו לדעת עד כמה הנקודה הכספית אחראית הן לסכסוך הראשוני והן לפיוס בדיעבד של האחים.
כזכור, נואל הוא מחברם של רוב השירים ורוב הלהיטים הגדולים, ומכאן העשיר (לכאורה) מהשניים, בסיס פורה לחיכוכים ומתחים אפשריים בכל משפחה שמכבדת את עצמה, של חנוונים וגם של סופרסטארים מהז'ורנלים. התערבות אגרסיבית של כרישים בחליפות עורכי דין, אם הייתה כזו - ומן הסתם הייתה, כי לא נולדנו אתמול וכאמור ראינו את כל העונות של "יורשים", נשארה מחוץ למצלמות, כמו גם השוואות לביף עתיק היומין ורב הרבדים והגלגולים בין מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס.
השאלה המסקרנת והמותחת מכולן היא כמובן: האם יש סיכוי שהאחים יביאו לעולם שירים חדשים. יודעים מה, שיר חדש אחד. על אלבום מקורי שלם עדיין אין לנו אומץ אפילו לפנטז. מעניין גם מדוע הועלם מתיעוד העבר של הלהקה הממד הפוליטי, כלומר התמיכה הגורפת שלהם בטוני בלייר, שנצחונו בבחירות 1997 חפף לשיאה של הלהקה, כשבקבוקי שמפניה משותפים נפתחו במקביל וביחד. באותה שנה בריטניה גם זכתה באירוויזיון, ונדמה היה ששום דבר לא יוכל לעצור אותה, אבל זאת כבר אופרה אחרת, ואף מילה על הברקזיט, הקורונה ושאר פגעי הזמן והגורל. צילומים משותפים של מנהיגי הפופ התורנים עם מנהיג האומה המבטיח היו לתמונה פוטוגנית של דור מוזהב לפחות כמו השירים עצמם. גם קיר סטארמר בירך על האיחוד של אואזיס רגע לפני שהודח מדאונינג 10.
אבל גם ללא הנגיעה הפוליטית, ואולי דווקא בהיעדרה, יש בסרט משהו מרומם נפש - התחושה העמוקה שמוזיקה מחברת בין אנשים לפחות כמו כדורגל (ובל נשכח ש-WONDERWALL היה להמנון הרשמי של אוהדי נבחרת אנגליה במונדיאל האחרון), ומוזיקה יכולה להציל את העולם ולתקן את כל הפשלות של הפוליטיקאים. הסרט טס לשחקים של אקסטזה כשהמוזיקה מדברת והנשמה מפרפרת מרוב יופי ומתיקות. הרוח הכללית נוסטלגית עד דמעות, בלי להתבייש ובלי להתנצל, כי אין על מה. נוסטלגיה מעולם לא הצטלמה טוב ונכון ומדויק יותר. הו, הגעגועים לניינטיז נטולי הסלולריים והרשתות החברתיות.
הו, עולם ישן וטוב יותר ומי יודע, אולי אפילו תמים יותר. באופן מוזר, אבל גם טבעי והגיוני איכשהו, ההתרפקות על האתמול עוברת נפלא בסרט באמצעות המעריצים שהם גוש אחד אמורפי אבל גם דמות בפני עצמה. המעריצים שהקימו משפחות וגידלו ילדים לצלילי הלהקה שהייתה כל עולמם. ואנחנו העולם! דרך עיניהם נפתח צוהר אמיתי של תקווה לקראת מחר חדש, יפה וצודק יותר. מחר שיהיה משופע בהופעות איחוד של אואזיס, ומי יודע, אולי גם יביא שלום עולמי. דברים מוזרים מאלה קרו. כלומר, לא שאנחנו זוכרים אלו דברים בדיוק, אבל הבנתם את הרעיון. רק תשאלו את נואל וליאם.