יואב הורוביץ מבקש שנאמין לו שהוא איש ימין ערכי. על פניו הוא אכן נראה כזה: אבא בפלמ"ח, פדוי שבי מהקרב על גוש עציון, עבר סופר-קרבי בסיירת מטכ"ל, שלושה בנים בקו הראשון של הלחימה. אין סיבה לחשוד בו שאינו דובר אמת.
גם הסיפורים שמביא מפיו ירון אברהם, נשמעים מהימנים: הן מפני ששמענו כבר רבים כמותם והן מפני שהורוביץ היה שם, כראש הסגל של בנימין נתניהו, איש סודו ואיש אמונו.
אפילו החשש המקנן בקרב רבים שלפיו נתניהו - הוא, ולא (רק) אשתו או בנו - שבוי בתחושות "קיסריות" שלפיהן אין מדינת ישראל יכולה להתקיים אלא בהנהגתו, כבר צץ ועלה בשיחות עם מקורבים-לשעבר, המעידים ממקור ראשון על הנעשה - לא רק בחללים הקרובים ביותר לראש הממשלה, אלא גם בחלל שבין שתי אוזניו.
ובכל זאת, גם מי שמאמין (כמוני) לכל מילה שיוצאת מפי ראש הסגל לשעבר, חש אי נוחות מול העדות המצולמת שהוא נותן. אי נוחות שאם לצמצם אותה לשתי מילים, הרי שאלה ירכיבו את השאלה: "עכשיו באים?".
במילה "עכשיו", אין הכוונה בהכרח לכך שהורוביץ עבר להיות בכיר במטה הבחירות של גדי איזנקוט, המועמד המוביל בסקרים לראשות הממשלה הבאה, אלא לעובדה שהחריש - הן בשעת מעשה והן בשנים שבאו לאחר שעזב את התפקיד הרגיש בסביבה הקרובה ביותר לנתניהו.
אימת הדפיקה בדלת
ההיסטוריה של נתניהו מלאה באנשים שהיו קרובים ומקורבים, שותפים פוליטיים, ראשי ארגונים ביטחוניים או פקידים בכירים שעבדו אתו בשיתוף פעולה מלא לאורך שנים, עד שהתפכחו.
הרשימה החלקית כוללת את אביגדור ליברמן, איילת שקד, נפתלי בנט, אביחי מנדלבליט, רוני אלשייך - ועוד רבים וטובים (ובעיקר קרובים) יותר או פחות. הבעיה היא שהמשותף לכולם אינו רק שהתפכחו-התהפכו, אלא גם שלפני רגע ה"הארה" הלכו עם האיש (המסוכן לישראל, לדעת רובם היום) כברת דרך ארוכה, לפעמים ארוכה מדי.
הורוביץ מעיד רק על עצמו: הסיבה להתפכחות שלו היא 7 באוקטובר והשבר הגדול בעקבותיו. לילות "בלי נשימה" כהגדרתו, כאב לשלושה לוחמים ומפקדים בקבע ובמילואים, בחשש מהדפיקה האיומה בדלת - כל זאת נוכח מחול ההשתמטות הפוליטי, גרם לו לשחרר את חרצובות לשונו ולהפוך את המידע שחלק עד לאותו הרגע רק עם קומץ שותפי סוד, לנחלת הכלל.
יכול להיות - אין לי היכרות אישית או אפילו ציבורית עם הורוביץ, כך שאין לי סיבה לחשוד בו שפיו וליבו אינם שווים, ובכל זאת - עכשיו באים?
עוד בוואלה
מי היה מאמין: התעמרות קשה בעוד עובד במעונות ראש הממשלה?
לכתבה המלאה
מה עם הצורך המצפוני, שלא לומר החובה, להרים דגל אדום בזמן אמת? לפתוח את הלב ואת הפה לא אחרי שנים של שתיקה שכמוה כעזרה לטיוח (לכאורה כמובן), אלא בעת ששיגעון הגדלות (שוב, לכאורה) משתולל? מה עם לחשוף את הדברים לא בגלל טראומת 7 באוקטובר אלא בדרך לאותו יום מר ונמהר?
קל מאוד לתבוע דין וחשבון מהאנשים שמקיפים את נתניהו כיום, אחרי שהאמת-כביכול יצאה לאור, החל מיועציו, מקורביו ועושי דברו בתפקידים רשמיים ועד סייעניו בתקשורת - מי בתמיכה נלהבת שאינה תלויה בדבר, מי ב"שופרות" מתוחכמת ומי אפילו בנאמנות לחובה הקדושה לאזן את הדיווחים, כמו אברהם עצמו ויתר חבריו למערכת - נאמנות שמשרתת את המציאות הפוליטית המעוותת שבתוכה אנו חיים.
כן, את אלה קל לבקר, אבל מה עם כל מי שעזרו לנתניהו להגיע למצב שבו השחית את הדמוקרטיה הישראלית, בלם אחרי מאזן, עד למצב העגום שבו היא נמצאת היום?
הדברים שהביא ירון אברהם מפי יואב הורוביץ הם מקוממים, מפחידים אפילו, מאששים הנחות שהניח כל מי שחושב רעה על נתניהו (וספק אם מזיזים למישהו מחסידיו). אבל הורוביץ לא היה רק בורג קטן במערכת, אלא ציר מרכזי בהנעת גלגליה אל עבר הנקודה שבה אנו נמצאים (לדבריו שלו!) היום. ולכן צצה ועולה השאלה שעימה פתחנו: עכשיו באים?