זה התבשל כבר איזה זמן. היו שמועות, דעות לכאן ולכאן, קצת חדשות חוץ, קצת כתבות צבע, הרבה בדיחות, אפילו זלזול - עוד פעם ההכרזות הדרמטיות מקצה העולם על האסון שיכלה את כולנו, שוין. אבל זה הסלים. יום אחד מצאנו את עצמנו ללא טיסות, משחזרים מסלולי הליכה, פגישות עבודה או סתם איזו ארוחת צהריים, מנסים לפתור את כתב החידה היומי של משרד הבריאות. זה עוד משחק, דרך להעביר את הזמן מבחירות לבחירות.
ופתאום זה הפך לטקס. מסיבת עיתונאים כל איזה זמן. ליצמן אומר שהכל בשליטה, משה בר סימן טוב שולח אותנו לשטוף ידיים, ברוגע כמעט קיצוני. קצת מים וסבון זה לא נורא, זה פשוט, כולם יודעים מה לעשות עם זה. זה לא מפחיד. אבל מספר החולים עולה ועולה. עוד חקירה אפידמיולוגית, עוד קולגה בבידוד. הספורט יוצא להפסקה, התרבות כבר קורסת. סימני הצער מתחילים להיות ניכרים ולהשאיר עקבות. המתח בבית החזה עולה.
עוד בוואלה!
בראבא קיבל את ההודעה לפני העלייה לבמה: "לפחות אספיק להרדים את הבת שלי"
לכתבה המלאה
אמש (רביעי), עם ההנחיות החדשות, הכל התפוצץ. פתאום מלאה כל הארץ קורונה. אתה פותח טלוויזיה - קורונה. מעביר ערוץ - קורונה. יונית קורונה תמר קורונה דוריה קורונה. מחדל קורונה, ביבי קורונה, בית ספר קורונה, אירופה קורונה, נתב"ג קורונה, היכל התרבות קורונה, מכבי קורונה, משק קורונה, מטוסים קורונה, אייל גולן קורונה, הבורסה קורונה. למי אכפת מהפוליטיקה או מחקירות שחיתות? הכל נמוג מפני הנגיף הכל יכול, שהדביק את כל סדר היום. לאן שלא תפנה - אין לך מוצא.
זה ספקטקל מרהיב, קרקס של נגיפים ופקידים וכתבים, שמציג עולם שבו אין דבר מלבד הקורונה, ולכן כאילו מתקרב אל קיצו. זה מהמם, משתק, מצמית. אתה מביט בטלוויזיה, לא מסוגל להסיר את העיניים, אבל לא יכול כבר להקשיב. אי אפשר להכיל את כמות המידע, הזוויות, מסלולי הבידוד. כל מה שנשאר הוא רעש לבן, מקהלה יוונית ששרה קורונה קורונה קורונה. עם הגודש באף נסתדר, עם הגודש על המסך כבר לא נצליח.
זאת מתקפת תעמולה של הטלוויזיה על הצופה, שידור ישיר מהסיוטים של כולנו. היא מפזרת איום אחרי איום. הוא נותר מפוחד, חסר אונים, ללא יכולת להתגונן ממילות הכישוף החוזרות קורונה קורונה קורונה הממלאות את כל האוויר מפי כל המגישים וכל הכתבים והקומיקאים. מכל העומס הזה, הוא קצת נחנק. אולי זה קוצר נשימתי, אולי לא. הדיכאון הקולקטיבי, וכמובן כל המספרים, עושים לו חום. מפה לשם, הוא מותש ומובס מול הטלוויזיה, נכנס לתוך עידן חדש ומבלבל, שכולו בידוד אחד גדול.