
"אני אשמח אם לא יקרו יותר דברים. מיציתי דברים. נולדתי ב-1984 ועד 2020 קרו איזה חמישה דברים. אני לא בנוי לסידור החדש הזה, אי אפשר יותר עם המצב הזה שקורים ארבעים דברים בשעה, אנחנו צריכים להבין שזאת הסכנה האמיתית, דברים. די לדברים".
לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא את האיש הכי מצחיק בארץ. מספיק להיכנס לפייסבוק או לטוויטר או לאינסטגרם של מתן בלומנבלט, והתשובה מתבהרת מיד. כבר הכתרתי אותו פעם, במקום אחר, כאיש הכי מצחיק בארץ, ואחרי כמה שנים דבר לא השתנה והתואר עדיין שלו, ומה ששלו – הכי שלו.
אם עוד לא השתכנעתם, להלן מבחר ציטוטים מהימים האחרונים:
ג'יימס בונד החדש: שנתיים בנימין נתניהו ואז שנתיים רוברט פטינסון.
אני מרגיש שכל הדיבורים על אחדות מפלגים אותנו יותר מאי פעם, אני מתחנן: בואו נחזור לפילוג כדי שנוכל להיות מאוחדים שוב
בנאדם שלא יודע לתפור תיק כמו שצריך לא יכול לכהן בתפקיד ראש השב"כ
מומחי סייבר מעריכים: ריבוי התקלות הטכנולוגיות לאחרונה הן כתוצאה מחרון אפו של אלוהים שזועם על נסיון האדם ליצור אל מין המכונה
אם יש עוד מלחמה עם איראן אני לא משתתף, סורי, תסתדרו לבד
זה כל כך מכעיס אותי כשאני מחכה לאוטובוס ומגיע אוטובוס עם מספר לא קרוב בכלל. כאילו, אני צריך קו 27, מה קשור עכשיו 621?! זה אפילו לא אותו מספר של ספרות, אתם מנסים בכלל?? מילא היה מגיע איזה 29, הייתי מרגיש שהולכים לקראתי, אבל 50 ומעלה זה יריקה בפנים.

אם היה צורך בגושפנקה רשמית – ולא היה - בלומנבלט זכה לא מזמן בפרס המחולק לראשונה ושמו "קונטרול אלט דליט". רנן מוסנזון יזמה את הפרס, המחולק ליוצרים סאטיריים ברשת בתחומי הדימוי, הפוסט והסרטון, ושרון קנטור הנחתה את הטקס שנערך במוזיאון תל אביב. בלומנבלט זכה בפרס הפוסט על שם יאיר גרבוז.
מזל טוב על זכייה מוצדקת וראויה לגמרי.
"תודה רבה. האמת שאין לי מושג על מה הפרס, אם על פוסט ספציפי או על פועלי הכללי. לא אמרו לי. אני רק יודע שהמועמדים המוכשרים האחרים היו אמיר שפרלינג, יואב רבינוביץ' ורשף שי, שהוא חבר ואנחנו גם עובדים ביחד לפעמים. הייתה איזו אי הבנה בקשר להזמנה ובסוף בכלל שכחתי שיש טקס ולא באתי, וקרן מור קיבלה את הפרס בשמי".
מור משחקת בסדרה אנונימית שאיש שלא שמע עליה, "קופה ראשית", שבלומנבלט הצטרף אליה בעונתה השלישית ונמנה מאז עם ארבעת תסריטאיה. בלומנבלט הקפיד לא להגיע גם לטקס פרסי האקדמיה שבו זכתה הסדרה בפרס התסריט.
אני מתחיל לזהות פה דפוס כלשהו.
"זיהית נכון. קודם כל אני משתדל להישאר נאמן לאמת שלי, של לא ללכת לדברים. אני לא מת על אנשים באופן כללי. מתישהו אמרתי על אנשים: הבנתי את הקטע וזה לא בשבילי. בהתחלה לא היה לי נעים לסרב למחויבויות חברתיות כמו ימי הולדת, חתונות ובר מצוות, אבל לאט לאט זה נעשה פחות ופחות קשה. מיזנתרופיה היא כמו שריר, אם תתאמן עליו מספיק הוא יביא אליפות. אנשים ממשיכים להזמין אותי לדברים. או שהם לא מבינים, או שזה נהיה אתגר כזה של לראות אם ומתי אישבר".
"לטקסי פרסים אני משתדל לא להגיע אם אין ודאות שזכיתי, כי אחרת זה סתם לשרוף שלוש שעות די משעממות עם כיבוד של בייגלה, אם יש לך מזל. איכות הכיבוד בטקסים זה נושא ששווה כתבה נפרדת, ואולי הדבר היחיד שאי אפשר להפיל על הממשלה. או שכן? הלכתי לטקסים שבהם 'קופה ראשית' לא זכתה, ודווקא כשהיא זכתה לא הלכתי כי הייתי בטוח שלא נזכה ומה פתאום שדווקא בעונה החמישית יחליטו לתת לנו פרס. ממש התבאסתי שלא הייתי שם כשזכינו".

בלומנבלט, בן 42, שבימים אלה "מאוורר את קולקציית החורף של הדכאונות" שלו ובמהלך סערות השיבוצים לרשימות לכנסת דיווח "שובצתי במקום לא ריאלי. ישראל", גדל ברחובות, ולמד בתיכון שבו למד גם אקי אבני, פרט טריוויה חשוב שידעתי משום מה לבושתי וגיליתי לו. "לדעתי אין תמונות שלו על הקירות מאז הקליפ שהוא צילם עם ניקול ראידמן", הוא מעיר ומגלה בקיאות מפתיעה בעניינים שברומו של עולם. "כשיש לך קוצר ראייה ואתה מקבל עקמת בגב ונראה כמו שרוך וטוב במתמטיקה ופיזיקה, אתה די מוסלל לתקן החנון", הוא מסביר, ומוסיף, "עכשיו אני בתקופה הכי שמנמנה שלי. 75 קילו על מטר תשעים. כשהתגייסתי הייתי 20 קילו פחות. אני עדיין נראה מוזר וכפוף".
גיבן?
"כפוף".
פסלון הפרס שקיבלת קצת מקריפ, עם חיוך ג'וקר כזה, מלא שיניים. שמתי לב שאתה אף פעם לא חושף שיניים בתמונות שלך. מדוע?
"מישהי בטינדר באמת שאלה אותי לא מזמן אם יש לי שיניים. עניתי לה שיש לי שיניים, ואני אפילו מקפיד לקחת אותן לשיננית, אבל אין לי שמחת חיים. אף אחד שלמד איתי בתיכון לא יגיד לך שהייתי מצחיק. הייתי מאוד ביישן ולא דיברתי הרבה. אני ממלא לבד את כל מכסת הווירדיות במשפחה המאוד נורמטיבית שלי. ההורים שלי זכאים להחלפה, לדעתי. אני הלכתי על כמה נתיבים של ווירדיות: הומור מוזר, אוסף לגו, מקלדות מכניות, שאם יש שכבות של חנוניות זה המעמקים של המעמקים, כמו להיות בתול. במקרה אני לא בתול וגם לא נזיר, אבל מגיע לי להיות".
בלומנבלט אכן מבקר בטינדר מדי פעם, אבל לא באובססיביות. הוא רואה באפליקציית ההיכרויות סייסמוגרף לתמורות גיאו-פוליטיות. "כשרוסיה פלשה לאוקראינה התחילה נהירה של בנות אוקראיניות, וגם בנות מרוסיה, שעזבו מדינה מבודדת במלחמה לטובת מדינה מבודדת במלחמה אחרת. ואת הכל למדתי מטינדר, לא הייתי צריך לראות חדשות. כשכל הישראליות הטובות באו להצביע בבחירות זה היה מאוד מרענן לראות אותן חוזרות לטווח ה-2 קילומטר בטינדר. ולכל אלה שלא רצו אותי משם ניתנה ההזדמנות החגיגית לא לרצות אותי מכאן".
"בביו שלי בטינדר כתבתי: פנוי רגשית, אבל הרגשות שפנויים הם בוז ואימה. התגובות לזה די קוטביות. יש כאלה שזה מצחיק אותן ולא מעט כאלה ש'אלוהים ישמור, מה זה הדבר הזה?', וגם כאלה שלא בטוחות אם אני צוחק או לא צוחק". לפנטז על אשת חלומותיו הוא הפסיק כבר מזמן. "די התרגלתי להיות לבד, ככל שאני מתבגר זה מרגיש לי כמו המצב הטבעי שלי. כלומר, אני אשמח לפגוש מישהי שתגרום לי אושר ושלא אאמלל אותה יותר מדי, אבל זה לא שאני יושב וחושב עכשיו: וויי, אני חייב למצוא אותה הרגע!"
אתה רוצה מישהי שתכיל אותך?
"למה מישהי צריכה להכיל אותי? אני בקושי מכיל את עצמי".
אז איך נראים חייו של רווק הולל?
"משלושת הפריטים שבנות מחפשות אצל בנים – גבוה, נאה ושרירי – קיבלתי את הגבוה. אין הרבה גברים גבוהים בגבעתיים, או בישראל, בוא נגיד שאני אחד התסריטאים הגבוהים שפגשתי. מהגובה שלהן הן פחות רואות שאני כפוף, מה שלא ציינתי בטינדר, לא יודע למה".
"אולי אני צריך לכתוב בביו את מה שאמרת לי קודם בנדיבותך: שיש מכוערים ממני. תודה על זה. אז בקיצור, יוצאים לדייט ואני מזמין בירה. בניגוד לקלינט איסטווד הצעיר, אני לא משתכר ולא פותח בקטטות ברים מיד אחרי. לצערי לא הייתי מעורב אף פעם בקטטות ברים או בקטטות מחוץ לברים. אם כבר, אני נעשה די ישנוני ומנומנם אחרי בירה אחת. יותר במצב לשנצ בבר מכל דבר אחר. לא חושב שקלינט ואני היינו פרטנרים טובים לשתייה, אבל היה יכול להיות מעניין לראות אותו בונה קריירה בתור קאובוי קשוח שנרדם אחרי בירה אחת. זה סטרטאפ!".
"מעבר לאנתרופולוגיית הטינדר המרתקת, יש משהו באפליקציות שמוציא את המצחיק באנשים ובנשים, וכולם מנסים לעשות רושם על כולם בבדיחות קורעות, ולי זה בא יחסית יותר בקלות. הרבה בנות מתפעלות בהתחלה מהעבודה שלי, עד שאני מתחיל לדבר עליה ואז הן מאבדות עניין. אני לא יכול להרשים אף אחת בהזמנה לפרמיירות או בהעברת לינקים חשאיים של פרקים שלא שודרו, את מי זה מרשים בארץ כזאת קטנה? דווקא זה שאני לא בהייטק עובד לזכותי לפעמים, כשבנות אומרות: וויי, סוף סוף מישהו שהוא לא מתכנת מחשבים. למרות שזה מה שאני במקור. זה לא שהן חלמו עכשיו לפגוש תסריטאי, אבל לפחות זה קצת מרענן בשבילן, לכמה דקות. והרבה בנות ביקשו שאני לא אכניס פרטים על הדייטים איתן לטלוויזיה או לפייסבוק. ואני כאילו: מה? מי חשב על זה בכלל? אז בסוף אני מכניס את הפרטים לוואלה תרבות. למה לא".
יש לו גם אובססיה כפייתיות לנקיון ("אני מתעדכן בכל החידושים ויכול לעשות קמפיינים לחומץ לבן וג'ל אורנים") ולא נעזר במנקים כי "אני לא רוצה שבנאדם זר ייגע לי בדברים שלי".
הוא למד הנדסת חשמל כי זה מה שציפו ממנו לעשות, ועבד בהייטק מאותה סיבה. "הלימודים היו משעממים נורא ואחרי שנתיים רציתי לעזוב אבל אמרתי לעצמי: כבר השקעת שנתיים, בוא תשרוף עוד שנתיים. זאת הייתה פקולטה עם 97 אחוז בנים. וגם השלושה אחוז בנות לא רצו אותי, כי המבחר שעמד לרשותן היה עשיר והן יכלו לבחור את הטוב ביותר בספקטרום שבין אקנה לאסתמה. לפחות ההחלטה לעזוב את ההייטק התבררה כנכונה, עכשיו עם עליית ה-AI שיתפוס לכולם שם את כל העבודות. טוב, לא רק שם. עוד שנתיים אתה תראיין במקומי צ'אט ג'יפיטי".

בגיל 25 בלומנבלט גילה פתאום לתדהמתו שלמרות ואולי מפני שהוא מוצא את עצמו לא פעם "בוכה באמבטיה", הוא מצחיק. שאנשים צוחקים מדברים שהוא אומר וכותב. הוא החליט לנסות לעשות מזה קריירה. או לפחות להפיק מזה פרנסה. וזה עבד לו. בתחילה ניסה את כוחו בסטנדאפ, אבל "הקהל הרגיש מיד כמה לא נוח לי על במה, ושאני נבוך מעצם העובדה שאני קיים".
גם מול מצלמה הוא לא משדר נינוחות שיא, ובכל זאת קרע את טל פרידמן וצופיו מצחוק בתוכנית טלוויזיה נושנה, שבה אמר בין היתר שלא יוכל להיות פדופיל כי הוא "נמשך לאישיות, ולילדים יש אישיות חרא".
"אני לא יודע אם היום זה היה עובר", הוא אומר, "ובכל זאת אני מופתע לפעמים מהחופש שנותנים לי בכתיבה לטלוויזיה, לתוכניות כמו 'מה שתגידו' אבל אפילו ב'קופה' ובסדרות נוער כמו 'האחיין שלי בנץ' ו'לבד בבית'. באופן כללי אני חושב שאין דברים שאי אפשר לצחוק עליהם, אבל בגלל שאני בן אדם מדהים אני לא עושה צחוק משורדי שבי למשל, או מכל השואה השנייה. על השואה הראשונה צחקתי תמיד ואחרי השואה השנייה זה בכלל נהיה לגיטימי ואפילו מעודדים את זה, כדי לשכוח מהשואה השנייה".
אפרופו AI, "מרוב שהסרטונים כל כך טובים ומושקעים אני כבר לא מסוגל ליהנות משום סרטון כי אני לא יודע מה אמיתי ומה לא, ואם הגור פנדה הזה הוא באמת החבר הכי טוב של הברווז הזה. אמא שלי נופלת בסרטונים האלה כל הזמן, אבל כבר לא נעים לרדת עליה".
איך זה לכתוב ל'קופה ראשית'? נשמע כמו הג'וב הכי כיפי בעיר.
"כמו תמיד, עבודה זה עבודה, גם אם יש כיף. בסך הכל מדובר בתהליך די סיזיפי, שבו אני שולח טקסטים לנדב פרישמן ויניב זוהר, אחרי שדניאל סגלניק ואני יושבים איתם וזורקים מיליון רעיונות לפני כל עונה, והם שולחים לי בחזרה הערות ושאלות והצעות ושכתובים. קשה לי מאוד כשמורידים לי בדיחה שאני אוהב. אני מת מבפנים כשזה קורה. אז יוצא שאני מת מבפנים בערך 10-12 פעמים ביום. הכל נכתב ומשוכתב כל הזמן, מנסים לסחוט כל טיפה של צחוק, ורמות ההשקעה ותשומת הלב לכל פרט ולכל פסיק פשוט מטורפות, ואז השחקנים נכנסים לתמונה ומאלתרים ומוסיפים וזה נהיה עוד יותר מצחיק".
"עכשיו אנחנו עובדים על עונה 7. כל עונה אני אומר לעצמי שהסדרה בטח תימאס על אנשים, אבל היא רק נעשית עוד יותר אהובה ועוד יותר נצפית. זאת תופעה מדהימה. השתתפתי גם בכתיבת התסריט של הסרט ששבר קופות, והיה נחמד לשמוע קהל צוחק בקול מבדיחות שכתבתי. אם אני צוחק בקול רם? כן. לפעמים. לא זוכר מתי בפעם האחרונה, מצטער".
כשהוא נכנס לפרטים על מנגנון העבודה ב"קופה ראשית", זה נשמע בערך כך. "אנחנו מתכנסים במשרד נחמד של חברת ההפקות יולי אוגוסט בגני התערוכה. אני מתנייד לשם בתחב"צ, יש לי רישיון אבל לא נהגתי המון זמן כי זה יותר מדי אחריות. מעשר עד 12 וחצי בערך מרכלים על מי שוכב עם מי בתעשייה, מי מעצבן אותנו ואת מי אנחנו אוהבים ובעיקר שונאים. שנאה היא משאב שלא מתכלה ואף פעם לא מאכזב. אחר כך אנחנו כאמור מעלים רעיונות לפרקים ועלילות ומזמינים וולט ומתישים את עצמנו ומסיימים. לפעמים מגיעים עודפים של מוצרים אמיתיים מ'שפע יששכר' הפיקטיבי, והייתה תקופה שאכלתי המון קסטות מהמקרר במשרד. אם לא נהנה ממוצרים של סופר בסדרה על סופר, מה שווה כל ההצלחה הזאת?"
"אני היחיד שלא ממהר הביתה כדי לשחרר את הבייביסיטר, משהו שגם לא יקרה לעולם כי אני חי בישראל וראיתי מה זה ילדים. זה אף פעם לא נראה כיף. ההורים תמיד נראים סובלים. אז לא, תודה. בכל מקרה החברים ב'קופה' חיים דרכי, אני הרווק ההולל, מי ישמע, עם הדייט וחצי בשנה שיש לי. הם חברים ממש טובים שלי, וגם השחקנים הם כמו משפחה אחת גדולה, אני נשבע לך. זה נשמע גם דביק וגם לא אמין אבל זאת האמת לאמיתה. בכתיבת בדיחות אתה תמיד נמדד לפי הבדיחה האחרונה שלך וזה קצת מלחיץ, אבל מי אני שאתלונן? בסוף העולם די מחורבן, אבל אפילו בנאדם דיכאוני וכפוי טובה כמוני מבין שזה פחות או יותר התרחיש הכי טוב שייתכן מבחינתו".
בלומנבלט לא חושב שיש לו סיכויים להפוך לסלב אמיתי או למשפיען מוביל, מהסיבה הפשוטה ש"אני יודע מי זה יצחק רבין". אאוץ'!
הקומיקאי האהוב עליו הוא מיץ' הדברג. "סטנדאפיסט עם הומור סוריאליסטי, הכי מבריק שראיתי בחיים שלי. לצערי הוא מת בגיל 37 ממנת יתר, אבל הוא עדיין הסטנדאפיסט האהוב עליי בפער".
ולסיום, פוסט שהאיש הכי מצחיק בארץ בחר בעצמו לכבוד הראיון הזה. תבלו.
"לפעמים שואלים אותי למה אני לא יורד מהארץ, ויש לזה גם סיבות הגיוניות, אבל תכלס הסיבה האמיתית היא שפשוט אין לי כוח. לא בא לי, זה קשה מדי. בכך אני מרגיש שאני חלק מזרם חדש ולא מספיק מדובר בציונות, ציונות של עצלנות. זרם חדש ומרגש של אלפי, אולי מאות אלפי אנשים, שאומרים בקול ברור "אני כאן כי אין לי כוח לברר איך פותחים חשבון בנק בטורונטו". אנחנו כאן כי זה דורש מינימום מאמץ. דור הסבים שלנו הגיע לארץ כי הוא פחד למות, אנחנו נשארים בארץ כי אנחנו מפחדים ללמוד איך מטעינים רב קו בהמבורג. בעוד שא.ד גורדון האמין שצריך לגאול את הארץ בעבודה, אנחנו חושבים שצריך לגאול אותה בחדלות אישים ובלאות. אנחנו הציונות החדשה, אנחנו האנשים להם לא חיכינו".