
סדרת השידוכים "ווארט", שעושה רומנטיזציה לציבור החרדי אך הקשר בינה לבינו עוד רחוק התייחסה סוף סוף לפיל שבחדר, שהוא בעצם השד העדתי המכוער. הרי כל מי שיש לו חיבור כזה או אחר לעולם החרדי מכיר את הגזענות הגלויה שמתקיימת בחלקים ממנו, החל מהסלקציה במוסדות הלימוד ועד, איך לא, לשוק השידוכים. אלא שבדרך כלל מעדיפים להשאיר את הכביסה המלוכלכת בבית, הרחק מעיניהם של החילונים. בפרק ששודר אמש (ראשון), מישהו כנראה שכח לסגור את החלון.
בפרק שודכה מיכל הספרדייה ליהודה הליטאי. כשישבו זה מול זו, הדיון שהתנהל ביניהם נשמע כאילו נשלף מהעולם החילוני של שנות השישים, אלא שבמקרה הזה לא מדובר בשיעור היסטוריה, אלא במציאות חיה ובועטת. "אני אשכנזי טהור, היא ספרדייה אסלית, אין עדה שהיא לא פספסה שם: האם זה מתאים?", תהה יהודה מול המצלמה. אשכנזי טהור. בשנת 2026. בטלוויזיה. איכשהו, שתי המילים האלה שבאוזניים חילוניות נשמעות כמו עילה לקינסול - בעולם החרדי עוברות ללא הרמת גבה פעוטה.
מנגד ישבה מיכל, שכל פשעה הוא היותה ספרדייה, לא עלינו. "האשכנזים זה האליטה", אמרה, והניחה את השד העדתי על השולחן בלי התייפייפויות. "אני לא מרגישה שאני פחות מאשכנזייה. העולם החרדי צריך להשתנות ולרדת מהעץ". כמה עצוב שבחורה צעירה שמגיעה לתוכנית שידוכים צריכה להצהיר שהיא לא מרגישה נחותה בגלל המוצא שלה. כמה עצוב שיש לה סיבה טובה מאוד להגיד את זה.
לא הכל חלות לשבת ואשת חיל
אבל הרגע המבחיל באמת התרחש דווקא בפאנל השדכנים שקדם לפגישה. שם, בין אנשים שאמורים לעסוק בהתאמה בין בני אדם, התנהל דיון שנשמע כמו סלקציה גזענית פרופר. כזו שעושים אבל מיתממים רגע אחריה. "היא מגיעה סוג ב' למשפחה הזאת?", שאל יקי רייסנר, והשדכן הספרדי יוסי בנבנישתי השיב בלי למצמץ: "כן. ליטאים שלוקחים ספרדי זה סוג ב'".
הם כמובן מתייחסים גם לפערים באורח החיים, לשוני בהלכות וגם לאופי המשפחות. אבל נדמה שכשמנסים להגיע לעובי הקורה, יש את הפאנליסטים שמשתדלים בכל כוחם למנוע מהמסך להתרומם ויש את אלה שצמאים לדבר על הדברים מכאב ליבם.
יתר חברי הפאנל מיהרו להכריז שבנבנישתי מגזים, וכמעט אפשר היה לראות את גלגלי השיניים מסתובבים להם בראש. רגע, אנחנו באמת מדברים על זה מול מצלמות? מה יחשבו החילויינים בבית? הרי לא נעים לחשוף את הפנים המכוערות של החברה החרדית דווקא בתוכנית שאמורה להציג את עולם השידוכים שלה באור רומנטי ומסקרן. עדיף כנראה להמשיך לחייך, לדבר על מידות טובות ויראת שמיים, ולקוות שאף אחד לא ישאל מה שם המשפחה של הכלה.
מי שהתעקשה לא להרים את המסך חשפה את הפנים הכי מכוערות
אלא שרייסנר, שמגיע בעצמו מהעולם האשכנזי, לא התכוון לטאטא את העניין מתחת לשטיח. הוא הניח את האמת המרה על השולחן והסביר שהשורש נמצא דווקא במוסדות הלימוד ובקלות שבה מתקבלים אליהם. כי הגזענות הזאת לא מתחילה בגיל השידוכים. היא מתחילה הרבה קודם, כשילדה ספרדייה מגלה ששם המשפחה שלה עלול להיות מכשול בדרך לבית הספר הנכון.
ואני אפילו לא צריכה להרחיק לכת כדי למצוא דוגמה. גם במשפחה שלי יש בנות דוד שהתחנכו במאה שערים, וכדי להתקבל למוסדות החינוך האשכנזיים, הוריהן החליטו לשנות את שם המשפחה מביטון לבת עין. כן, מביטון לבת עין. כי כנראה שאפשר להיות אותה ילדה בדיוק, עם אותם ציונים, אותם ערכים ואותה אמונה, אבל עם שם משפחה קצת פחות מזרחי פתאום הרבה יותר קל לעבור בגרון החרדי. איזו דרך נפלאה ללמד ילדים שכולנו שווים בפני בורא עולם.
"לא ניכנס לזה, זה סתם ללכלך על מגזר שלם", מיהרה שרה פכטר להכריז, בניסיון נואש להחזיר את השד לבקבוק לפני שהחילונים בבית יספיקו לראות אותו. אלא שהבעיה של פכטר, כך נדמה, לא הייתה עצם קיומה של האפליה, אלא העובדה שמישהו העז לדבר עליה בקול רם. הרי הרבה יותר נוח להאשים את מי שחושף את הלכלוך מאשר את מי שמלכלך.
בנבנישתי, ספרדי שגדל בקהילה ליטאית, סיכם את כללי המשחק בביטוי "שניים סוכר, אחד קפה". על כל שני ליטאים בינוניים מתקבל כוכב מזרחי אחד. האפליה כבר כל כך מושרשת עד שאפשר לתאר אותה כמעט כמו מתכון לקפה. שניים מהסוג הנכון, אחד מהסוג האחר, לערבב היטב ולהעמיד פנים שהכול מתוק.
אבל פכטר, שכל כך חששה מהרמת המסך שחבריה לפאנל התעקשו עליה, הצליחה בסופו של דבר לחשוף את השד האמיתי בעצמה. "יש מספיק מוסדות, שהספרדים ילמדו אצל הספרדים", פסקה.

השד העדתי רק חיכה להפציע
והנה, גבירותיי ורבותיי, הפתרון לגזענות: שהמופלים פשוט יישארו עם בני מינם. למה להתעקש על שוויון הזדמנויות כשאפשר להקים מערכת נפרדת ולקרוא לזה פתרון? למה לשאול מדוע ילדה ספרדייה לא מתקבלת למוסד אשכנזי, כשאפשר פשוט לשלוח אותה למקום שבו שם המשפחה שלה לא יפריע לאף אחד?
האירוניה נוצצת. פכטר ניסתה בכל כוחה למנוע מחבריה לפאנל ללכלך על המגזר, ובסוף סיפקה בעצמה את האמירה המכוערת ביותר בדיון. לא פליטת פה תמימה, אלא תפיסת עולם שבה ההפרדה העדתית אינה הבעיה, אלא הפתרון. וכל זה נאמר בטבעיות מעוררת חלחלה, כאילו מדובר בחלוקה לאזורי רישום ולא בהבחנה בין ילדים על בסיס מוצאם.
בסופו של דבר, השד העדתי לא התפרץ לאולפן של "ווארט". הוא ישב שם כל הזמן, נינוח למדי, בין השדכנים, וחיכה שמישהו יפסיק להעמיד פנים שהוא לא קיים. וכשסוף סוף התחילו לדבר עליו, התברר שחלק מהנוכחים מוטרדים יותר מהאפשרות שהצופים יגלו את האמת מאשר מהאמת עצמה.