
כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת, ויהודה בוחבוט מציין 14 שנות קריירה ככוכב ילדים ונוער, אבל בסוף שואלים אותו רק על הרומן שלו עם מיכל הקטנה. בראיון שלנו הבטחתי לו שאת "הדבר ההוא" נשמור לסיום השיחה ונמצה בקצרה ככל האפשר. הבטחתי וגם קיימתי, אבל זה לא הרודיאו הראשון של בוחבוט, שיהיה בן 26 בינואר. שנינו יודעים שהכותרות יתמקדו בדבר ההוא, ושלא מעט קוראים יתעניינו פחות בפרויקטים הנוכחיים (כמו הצגת החנוכה "המכבים") והעתידיים (קומדיה רומנטית בקולנוע) של השחקן יפה העיניים, ויותר בדבר ההוא.
אז בואו נתחיל בדבר ההוא, כדי שנוכל לפנות מקום לכל הדברים האחרים. בוחבוט ומלכת הילדים הכירו כשהופיעו יחד בהצגת החנוכה "קסם של דינוזאורים" בשנה שעברה. היא הייתה גרושה פלוס שישה, ומבוגרת מבוחבוט ב-18 שנה. התחיל רומן סנסציוני ומתוקשר מאוד, שהסתיים באמצע אוגוסט האחרון, כעבור (כמעט) תשעה חודשים של שכרון חושים באופן סנסציוני ומתוקשר אפילו יותר, ומפעלי ערן סוויסה וגיא פינס עבדו שעות נוספות והעלו עשן. לא עשן לבן כמו בוותיקן, אם כי שמרנים וטהרנים לא מעטים צקצקו בלשונם בקולי קולות והחזיקו מעצמם קדושים יותר מהאפיפיור.
ובין המצקצקים הייתה לא אחרת מדודתו של בוחבוט, אחותה של אמו, שהוסיפה קיסם למדורה ושחררה את חרצובות לשונה ברשתות החברתיות עם פנינים פוגעניות כגון "כלה לעתיד? חס וחלילה!", "את בושה למשפחה שלנו", "את בדיחה" ואפילו "אחותי סובלת בגללך. אישה קטנה". בוחבוט מיהר להמתיק את ההתנפלות והעלה סרטון שבו שיתף בתמונה של קרבה יתרה עם מיכל הקטנה וכתב: "הרגע הזה שאנחנו מתנתקים מכל הרעשים".
אבל הרעשים הוסיפו ללוות את הרומן הלא שגרתי, שהעפיל במידת הדציבלים התקשורתיים אפילו על סיפור האון/אוף/שוב און של עדי הימבלבלוי ובן זיני. בין הניואנסים בסולם ריכטר היו כמובן הערות טובות לב בנוסח "הוא תופס טרמפ על הפרסום שלה" או "מי היה סופר אותו אלמלא הרומן הזה", שמהם סבלו תמיד שחקנים בתחילת דרכם שיצאו עם שחקניות בשיא הצלחתן, גם אם לא בהכרח מבוגרות מהן, כמו רן דנקר ונינט.

לפעמים הרומנים האלה נגמרים, ולפעמים, כמו במקרה של ג'ואן קולינס ("שושלת") בת ה-93 ופרסי גיבסון בן ה-61, שנשואים בעושר וכנראה גם באושר כבר 24 שנים, יש הפי אנד, או כמו שקולינס אמרה לי (ולשאר העולם) בראיון שקיימתי איתה לפני כשנה: "זה מגוחך בעיניי שפער הגילים בינינו ממשיך להטריד את כל העולם, כאילו לא התקדמנו מאז עידן הקרח. ובכל מקרה אני אומרת: אם פרסי ימות לפניי, אז הוא ימות". בוחבוט סיפר כי תמיד נמשך לנשים מבוגרות ממנו, וסיפור האהבה הזה רציני במיוחד, עם חלומות ושאיפות לטווח ארוך.
"זאת הייתה אהבה נורא נורא גדולה", הוא חוזר ומדגיש, אפילו מבלי להזכיר את שמה המפורש של מיכל הקטנה במסגרת 'הדבר ההוא'. "אני מת עליה ואהיה בשבילה כל החיים, מתי שהיא רק תצטרך, בתור חבר טוב. היינו ביחד ואהבנו והיינו אחד בשביל השני בכל סיטואציה. אנחנו אנשים בוגרים וסיימנו בטוב ובהמון אהבה והבנה משותפת וכבוד הדדי עמוק. אני מתקשר מדי פעם לשאול מה שלום הילדים שלה שאני כל כך אוהב, אבל מטבע הדברים, כשמפרקים סיפור כזה, מדברים קצת פחות. צריך לנשום קצת ולהתפנות לחיים שלנו ולעבודה שלנו, ושנינו אנשים עסוקים, ברוך השם. הכל טוב, באמת. לגמרי. לא צריך להיפרד ברע, ממש לא. לאנשים תמיד יהיה מה להגיד, והם גם יגידו וזה סבבה כי אנחנו מדינה חופשית והכל, אבל אני ממשיך הלאה ומתרכז רק במה שחשוב".
בוחבוט מוקף בצוות ש"שומר" עליו ועוזר לו להתנהל נכון. "בסוף אני בן אדם אחד שצריך להחזיק את כל הדבר הזה, אז כל עזרה שאני יכול לקבל אני לוקח", הוא אומר ומתכוון לקריירה שלו, שהתחילה בעונה הראשונה של "הבנים והבנות" בערוץ הילדים כבר כשהיה בן 12, והמשיכה מאז בתנופה עם תפקידים מרכזיים בסדרות כמו "זאת שלי", "האחיין שלי בנץ", "ספיידרס", "דרימארס" ו"בת השוטר", וגם עם מינויו לפרזנטור של בייגלה חלבון, תמורת צ'ק בגודל 100 אלף שקל, לפי השמועות.
להיות כתב תרבות זה חתיכת טריפ מגוון. יום אחד אתה מראיין את אלילך ארתור מילר, כפי שזכיתי לעשות לפני שנים (איך הוא לא זכה בפרס נובל לספרות, איך?), וביום אחר אתה משוחח עם אליל הנוער יהודה בוחבוט, שיכול לדעתי להיות רודולפו מצוין ב"מראה מעל הגשר" של מילר, זה שמתאהב בקתי, שבאחת ההפקות שעלו בברודווי גילמה אותה סקרלט ג'והנסן, שיש פרטנריות גרועות ממנה. במאמר מוסגר, שרציתי לשתף בו את בוחבוט אבל לא הספקתי והנה ההזדמנות, השחקן שהיה רודולפו באותה הפקה, ב-2010, סנטינו פונטנה, פרש בשלב מוקדם בטענה שהשחקן הראשי, לייב שרייבר ("ריי דונובן"), שהיה אמור להכות אותו בכאילו, היכה אותו באמת וגרם לו לזעזוע מוח. הו, עסקי השעשועים! מכות ונשיקות בנשימה אחת.

בוחבוט מתגלה כמרואיין מקצוען, אדיב, רציני, אינטליגנטי, מפוכח, מפוקס ובוגר לגילו המוקדם. משיחות שקיימתי עם אנשי תעשייה מסתמן כי יש הערכה גורפת לכשרונו וליכולותיו, וגם לפוטנציאל המובהק שלו להפוך לכוכב ברמת יהודה לוי, שהוא הסמן המרכזי המקובל להצלחה משחקית ושיחוקית במחוזותינו.
"אני עוקב בהערצה אחרי הדרך והמסע של יהודה", אומר בוחבוט, שאפשר היה לקוות, בשביל הסימטריה, שישחק את יהודה המכבי במחזמר "המכבים", אבל בפועל הוא משחק, זו הפעם השנייה, את שמעון החשמונאי. "נפגשנו פה ושם והוא חמוד לאללה. עוד לא יצא לי לשחק איתו, אבל זה עוד יקרה ואני חושב שנהיה צוות טוב. השוו בינינו הרבה פעמים, אולי בגלל העיניים הכחולות, וזה כבוד בשבילי. אני אוהב אותו כשחקן לפחות כמו שאני אוהב את ליאונרדו דיקפריו, שיש בו משהו נורא אותנטי וכובש ומגוון. לשניהם פשוט יש את זה. אני לומד כל הזמן משחקנים טובים, מסתכל על כל רפליקה שלהם ובוחן איך הם מגישים אותה. אני בכלל אוהב ללמוד ולספוג דברים ולהתפתח ולהשתכלל כל הזמן. הייתה תקופה שראיתי 2-3 סרטים ביום כדי ללמוד מהם. עכשיו הזמן שלי קצת יותר מוגבל, ועם ההצגות בחנוכה העומס בכלל מטורף, אבל אני מאושר על הבמה ומאושר לעשות את הדבר שאני הכי אוהב בעולם, שבוער בי מגיל אפס, ועוד לקבל עליו כסף. אני נהנה מכל שנייה, גם מימי צילום ארוכים וחזרות טכניות מתישות וראיונות ומפגשי מעריצים וכל מה שקשור לתחום".
מה עם תפקידים למבוגרים?
"השתתפתי בסדרה 'המזח', על מלחמת יום כיפור, זה היה ציון דרך חשוב בשבילי. שיחקתי את אלברט דהאן, לוחם שריון שנהרג במלחמה. נפגשתי עם המשפחה שלו כדי להכיר את הדמות והתחברתי מאוד אליהם ואליו, הם נכנסו לי עמוק ללב ונגעו בי. זה היה סוג של שליחות בשבילי. אני כבר בתוך העולם של עשייה למבוגרים במקביל לעולם הילדים והנוער. לכל עולם יש את הקסם שלו, אין מבחינתי שווה ושווה פחות, כולם שווים באותה מידה, הכל אמנות והכל מאפשר לי להראות עוד צדדים. בסרט 'כשבאת מאהבה', שהחליף כמה שמות ולפני כן נקרא 'שקשוקה ישראלית' אני משחק באנגלית חייל שעושה מסלול לחבר'ה מ'תגלית'. זאת הפקה ישראלית עם במאי אמריקאי ויצא מיקס מגניב ומצחיק. ויש עוד הרבה דברים על הפרק, וזה מרגש".
בינתיים פורסם כי בוחבוט הצטרף לעונה החדשה של "חברות", הלהיט של ליטל שוורץ, כבחור שמתארס לבתה של פזית, לצד שחקני רכש נוספים כמו גיא זו-ארץ ויעל שלביה. קומדיה מעניינת אותו לא פחות מדרמה, ובין היתר הוא הפגין את יכלות ההצחקה שלו בסרטון היתולי שהעלתה אושרית סרוסי ("הפשוטע"), שבו היא פוסלת אותו לשידוך בטענה שאינו מכוער מספיק, ושוברת את לבו.
"אושרית מדהימה והומור עצמי זה הכי אני", הוא טוען בהתלהבות. "תן לי רק לעשות שטויות ודחקות ולהביא פאנצ'ים ואני עף. הכי כיף זה להצחיק קהל של ילדים בוואן טייק כזה על הבמה. אין לך הזדמנות שנייה, והם הקהל הכי אמיתי ונקי, שבא בלב שלם. אם משעמם להם הם מפהקים ורוצים לצאת, אם אתה לא מצחיק אותם הם לא יצחקו ואם יש רגע מת אחד על הבמה זה הסוף שלך. אבל כשאני מקבל את הפידבק המיידי שלהם זה ממכר ואני בעננים, וכל הזמן רק חושב איך לעשות את זה יותר טוב בפעם הבאה, ובחנוכה יש 4-5 הצגות ביום, אז אני חותר לזה שכל הצגה תהיה טובה יותר מהקודמת".
מה עם תיאטרון בכלל והמלט בפרט, נגיד? יש לך שאיפות כאלה?
"ברור. אני מכוון הכי גבוה שאפשר, ובהחלט חושב גם על חו"ל. העולם גדול ופתוח ואני רעב ליצירה והצלחה ומלא חלומות בריאים. הצוות שסביבי עוזר לי להתרכז במסלול, אבל אני גם עושה הרבה עבודה עצמית, וצברתי כלים טובים מההורים שלי ומהאנשים הנכונים, וגם ממשמעת של כדורגל וספורט שמהם באתי, כשאימון זה אימון ופוקוס זה פוקוס ואין פשרות ואין קיצורי דרך ואף אחד לא ירים אותך אם אתה נופל ובסוף הכל עליך. למדתי להקשיב רק לעצמי ולהאמין לדרך שלי, אני באמת חסין בפני כל מה שאומרים ולא אומרים עליי, ויש לי סנטר חזק ויציב".
על התחרות בשוק המקומי המצומצם מלכתחילה הוא אומר, "תחרות מביאה אותך לקצה שלך בקטע טוב, כמו בספורט, היא רק דוחפת אותך להישגים ולמאתיים אחוז שלך. צומח פה דור חדש ומעולה של כשרונות, לכל אחד יש מקום ואני בטוח שכולנו נגיע הכי רחוק שאפשר, ביחד ולחוד".
הוא מתכנן גם להקליט עוד שירים "בעזרת השם, ברגוע שלי, באינטימי שלי, תמיד שרתי וזה הכי טבעי לי בעולם", אחרי שני הסינגלים ששחרר השנה, שאחד מהם, "אלף גלגולים" הוקדש למיכל הקטנה מ"הדבר ההוא", בזמן שהדבר ההוא היה בעיצומו. בין מילות השיר האופטימיות: "הם חושבים שזה משחק/בסוף כולם יאכלו אבק/ואת כמוני לא נכנעת, את נותנת מאבק/האהבה שלך קוראת לי/כתבתי שיר, הפכת אותי לערס פואטי", ו"קטנה שלי, הכל יפה איתך/ושכולם ידברו עלינו עד מחר/ אני לוחם של החיים ואת אותו דבר".
איך אמרה ברטה לגיבור השיר "קפה אצל ברטה"? "תשמע, אתה בחור יפה, אולי תשתה עוד כוס קפה".
"היופי פתח לי הרבה דלתות, אי אפשר להתכחש לזה. מגיל קטן, בנתניה, היו עוצרים אותי ברחוב ומחמיאים לי ומרימים לי וזה היה נחמד. המצלמה אוהבת אותי ואני אוהב אותה, זה פתח לי עולמות חדשים והביא לי ביטחון, בנוסף על התמיכה והעידוד של ההורים שלי, אמא מאמנת כושר ואבא איש מחשבים, שתמיד הטמיעו בי את התחושה שאני טוב ומוכשר וראוי ושאוכל לעשות ולהשיג כל מה שארצה. מצד שני ושלישי, ידעתי שדווקא בגלל היופי אני צריך לעבוד לפעמים יותר קשה מאחרים כדי להוכיח שאני לא רק יפה. עד היום באודישנים מסמנים אותי אוטומטית בתור 'החתיך', היו תפקידים שכמעט קיבלתי וברגע האחרון נפסלתי כי רצו מישהו פחות יפה, ולפעמים גם מונעים ממני להיבחן בגלל הסטיגמה הזאת. אז זאת ברכה וגם קללה, אבל אני אעשה את הדרך שלי ואגיע לאן שצריך. וזה לא שדיקפריו ויהודה לוי מכוערים, כן?", הוא צוחק ונעלם אל אופק הפסטיגלים המוזהב.