וואלה - אתר החדשות המוביל בישראל, עדכונים מסביב לשעון

הקפטן של הצוללת: להזיז את הרי הרוק ולהישאר בחיים

2

מלהקת רוק איזוטרית לניהול אימפריית מוזיקה: אצ'ה בר, המנוע של הצוללת הצהובה ופסטיבל חשיפה בינלאומית, מסביר מה צריך לעשות כדי לשבור את החרם העולמי

ירון פריד
ירון פריד16/11/2026 - 18:33
אינסוף הרפתקאות. אצ'ה בר
אינסוף הרפתקאות. אצ'ה ברצילום: ארז שני

אצ'ה בר הוא מהאנשים האלה שמזיזים דברים, לפעמים אפילו הרים, וגורמים לדברים לקרות. היופי הוא שבר בא בכלל ממוזיקה והיה לדבריו "רוח חופשית", עד שמצא את עצמו סוחב על הגב ומוביל פרויקטים כמו פסטיבל חשיפה בינלאומית למוזיקה, שנפתח זו השנה ה-17 ברציפות מחר (שלישי) ויימשך עד 22 בנובמבר.

בר התחיל בלהקת רוק בתיכון, לצד הסופר והפובליציסט גדי טאוב, עבר לג'אז, למד מוזיקה בלוס אנג'לס, הפיק מופע ליענקלה רוטבליט, ניגן עם מיקי גבריאלוב בחמישה אלבומים, הקים אולפן להקלטות ג'ינגלים, הלחין פסקולים לסדרות טלוויזיה כמו "בת ים ניו יורק", ובמשך חמש שנים ניהל מוזיקלית את גלי עטרי. ב-1997 התגלגל לאולפן הקלטות באזור התעשייה תלפיות בירושלים, שנקרא "הצוללת הצהובה", התחיל לנהל אותו, ראה כי טוב והפך את המתחם לאימפריית תרבות מקומית.

אחרי שפתח את המקום להופעות, התמגנטו אליו כשרונות בתחילת דרכם כמו מרסדס בנד, אסף אבידן, הדג נחש ותמר אייזנמן. עם הזמן הצוללת נעשתה מרכז רב תחומי שעדיין כולל אולפן הקלטות, אבל לצידו גם מגמת מוזיקה על אזורית לתלמידי תיכון מירושלים, בית ספר לסאונד, חברת תקליטים, חדרי חזרות, ליווי מקצועי להרכבים מוזיקליים של בני נוער ועוד.

הבייבי של בר בן ה-62 הוא כבר מפעל עם 50 עובדים, שבר הוא עדיין הלב שלו. "אני דווקא בעד תחלופה יותר גבוהה בתחום של ניהול מוסדות תרבות", הוא אומר, "אבל אני מודה שקצת קשה לי לעזוב וזאת בעיה, במיוחד כשיש לי געגועים לבמה וחלומות על חופש גדול, על לטייל בעולם עם אשתי אהובתי, ולנגן עם הילדים שלי, ולכבות את הזמזום הזה מאחורי האוזן שנמצא שם כל הזמן כשיש לך אחריות על הרבה עניינים ואנשים במקביל. היום אני כבר לא השריף של המקום, אלא רק זה שמנווט את הספינה, או הצוללת. בכל מקרה, אני לא אישאר פה עד יום מותי, אז לא לדאוג".

אשתו אהובתו היא השחקנית שרון הכהן, בוגרת להיטי הקאלט "שורו" ו"אלכס חולה אהבה", והילדים הם המוזיקאים תומר בר, פסנתרן ומלחין מחונן, וניצן, גיטריסט ויוצר מבוקש שניגן בסיבוב ההופעות של הכבש השישה עשר ועבד עם שלומי שבן, אסף אמדורסקי ואחרים. שני הבנים המוכשרים, מתברר, לא התקבלו לפסטיבל החשיפה הבינלאומית שבר מניע כל השנים, ללמדכם שפרוטקציה – לא בבית ספרו.

"ברור שהילדים שלי התבאסו ואני התבאסתי שהם לא בפסטיבל, אבל זה חייב להיות הכי נקי וענייני שאפשר, ולכן יש ועדה של שופטים מקצועיים שמתחלפת פעם בשנתיים. אמנים לא יכולים להופיע בשני פסטיבלים רצופים, ואנחנו כל הזמן מנסים לתת מקום לפנים חדשות ולרענן את העסק".

אצ'ה בר
משק כנפי האינסטוש. אצ'ה בר צילום: GAYA'S PHOTOS

העסק התחיל אחרי שאנשי משרד החוץ שהיו ממונים על קשרי התרבות של ישראל עם העולם, רפי גמזו ועפרה בן יעקב, שמחו בהצלחת אירועי החשיפה הבינלאומית למחול, שבמסגרתם מנהלי מוסדות תרבות, מפיקים, אמרגנים, עיתונאים ומחליטי החלטות מכל רחבי העולם הגיעו למרכז סוזן דלל בתל אביב כדי לדגום מופעי מחול נבחרים שיוכלו להזמין לארצותיהם, וביקשו מבר לסייע בארגון פרויקט דומה גם בתחום המוזיקה.

בר שוחר ההרפתקאות וחובב האתגרים, הרים את הכפפה והשאר הוא היסטוריה. זה התחיל עם דגש על ג'אז ומוזיקת עולם, ובהמשך התרחב, השתכלל והתעדכן בהתאם לתהפוכות ולתנודות בשוק המוזיקה העולמי. "ז'אנרים קמו וז'אנרים קרסו, דברים הם דינמיים וכל הזמן משתנים, פתאום יש אסיד ג'אז ותתי ז'אנרים של מוזיקה אלקטרונית ומה לא, ודי מהר הבנו שאין טעם לעשות הפרדה בין כל הז'אנרים כי זה מעייף, אז אמרנו: בואו נעשה מיקס של הכל, נפתח לאנשים את הראש, ולשמחתנו האורחים עפו על זה ועפים על זה עד היום, כל שנה בנובמבר. בקורונה עשינו פסטיבל בזום, בנינו אולפן טלוויזיה מדליק. ישראל נפתחה לטיסות בנובמבר 2021 ממש בפוקס, אז ניצלנו את חלון ההזדמנויות הזה".

"ב-2023 עשינו פסטיבל דיכאון מרגש לעצמנו, שקראנו לו 'חשיפה לאור'. אחר כך חזרנו פחות או יותר לשגרה, והתחלנו לצאת גם למקומות אחרים כמו מוזיאון מגדל דוד, קמפוס האמנויות בירושלים שהיינו חייבים להשתלט עליו, מוזיאון הסבלנות, ואפילו בנינו במה בחניון של הצוללת. הכל קורה גם בתל אביב, בבית רדיקל, בית המכולות, בתדר. אנחנו מציעים חווייה רחבה ומגוונת לאורחים, וזה צמח למגה פרויקט בתקציב של יותר ממיליון שקל, והדס ונונו מנהלת אותו אמנותית. במשך כל השנה יש צוות בינלאומי שעושה תחקיר שטח כדי לדעת את מי כדאי להזמין. זה תמהיל של מנהלי מועדונים, מנהלי פסטיבלים, מנהלי לייבלים, כתבי תרבות. זאת חגיגה גדולה, ואנחנו שמחים להיפתח לשווקים חדשים כמו הודו, קוריאה וסין. והפסטיבל היהודי בקראקוב תמיד מזמין אמנים מהחשיפה".

החגיגה כמעט נגמרה לאור מצבה הלא חגיגי של ישראל בעולם. "ב-2024 עוד נחשבנו לאנדרדוג המוכה והמושפל, היינו קצת אוקראינה, אבל מהר מאוד נהיינו רוסיה, מבחינה תדמיתית. האורחים ממשיכים להגיע, כי ארגונים כמו BDS פחות מתעסקים באירועים כאלה, שפחות חשופים לתקשורת ולא כל העיניים עליהם, זה בכל זאת לא אירוויזיון. אז יש פחות קריאות לחרם וקצת יותר אוויר ומרחב מחוץ למשחק הפוליטי, ובכל זאת, יש מקרים שהאורחים שלנו נתקלים במדינות שלהם ביותר התנגדות להבאת אמנים מישראל ולא תמיד יש להם שליטה על כך, הם נתקלים בסירובים או בחסימות תקציב וצמצוצים משמעותיים כשמדובר בישראל".

"היום אנחנו פחות בונים על אירופה לצערנו ויותר נושאים עיניים למזרח הרחוק, למשל. האמנים מרגישים את זה על בשרם כל הזמן. לירז צ'רכי הופיעה המון בחו"ל וסיפרה לי שכמות ההזמנות ירדה ב-80 אחוז בערך. מארק אליהו היה כוכב ענק בטורקיה, ועכשיו השוק הטורקי אבוד לו. זה מבאס בלי ספק".

אבל בר מוצא גם סיבות לאופטימיות. "כל שנה כשאנחנו פותחים את ההרשמה לפסטיבל, נרשמים 500 הרכבים, ויש מקום רק ל-50. הם מגיעים מכל מקום בארץ ומכל חור, וזה תמיד מרגש לראות כמה כישרון יש במדינה הזאת ובדור החדש שצומח פה. אנחנו מערבבים שמות חדשים עם כוכבים מבוססים, ואלה שלא מתקבלים יכולים תמיד לבוא להיבחן בשנה הבאה. זה כיף גדול וזכות אמיתית לפתוח את הדלת לאמנים נהדרים שמחפשים הזדמנות. אנחנו עמותה שלא למטרות רווח, בתמיכת קרן ירושלים, עיריית ירושלים, משרד החוץ ומשרד התרבות. נורית טינרי מהחטיבה לדיפלומטיה תרבותית במשרד החוץ מעורבת מאוד ועוזרת לנו בכל".

"אנחנו כאן כדי להישאר, וזה נחמד שהעולם נהיה כל כך קטן. כשלמדתי מוזיקה בלוס אנג'לס בשנת 1988, ההרשמה הייתה בפקס ושלחתי קלטות בדואר. היום בלחיצה אחת במסנג'ר או באינסטוש אפשר להגיע לכל מקום שתרצה, ומשק כנפי הפרפר פה מיד מורגש בקצה השני של העולם. AI אגב לא מדאיג אותי. מכונות התופים לא הרגו את העבודה למתופפים, ואת מה שנגנים מביאים באישיות שלהם שום בינה מלאכותית לא תוכל להעתיק. יהיה טוב, בקיצור, ולחיי המוזיקה".

עוד באותו נושא: