המהומה בדיזנגוף היא קטסטרופה חסרת תקדים. בטלוויזיה כרגיל נגררו לפרוצדורה

עזבו את השאלה אם יש כאן סימטריה, כי מול מראות כאלה היא פשוט לא מעניינת. מבחינת כל המעורבים, נחצו קווים אדומים של הסטטוס קוו ההולך ונפרם. זו קטסטרופה, קריסה של כל המוסכמות החברתיות, של כל התקוות לחיות כאן ביחד. הכלי הזה שבור, חסר תקנה.

כל הסחרור הישראלי מתנקז לרגע הזה: הרמיסה של שלטון החוק, תרבות האצבע בעין, הוויכוחים הפוליטיים שגולשים לעימותים פיזיים ברחוב וחוסר היכולת לחיות זה לצד זה - וכל זאת בערב יום הכיפורים. זה אירוע בלתי נתפס, בוודאי חסר תקדים, ובוודאי שובר לב.

מאבק אלים בין מגזרים בחברה הישראלית שמתנקז לתפילות יום הכיפורים הוא רגע ששייך לקולנוע או לספרות אפוקליפטית. קשה לפקפק במשמעות האדירה שלו או בכעסים ובעלבונות שהוא מעורר. זו לא תקרית חריגה, אלא אירוע היסטורי. בטלוויזיה, שאמורה להבין דבר או שניים בכוחם של דימויים, שממילא הגיע לנושא באיחור של יממה בגלל הצום, פספסו את גודל הסיפור ופנו, כרגיל, לפרוצדורה.

במהדורות של כאן 11 וחדשות 13 העדיפו בכלל, אולי מתוך הרגל, לפתוח את המהדורה בכלל בדיווח ביטחוני על ההסלמה הגנרית התקופתית, במה שנראה כהחלטה מנותקת לחלוטין מהאמוציות של הרגע. אבל גם בפנייה לסיפור עצמו, התקשו בטלוויזיה להתגבר על הרגלים רעים, לעסוק במי אמר מה ואיזה פוליטיקאי הגיב, במקום במהות - בפצע העמוק שנפער כאן.

הדבר נגע במיוחד לריאיון של ראש העיר תל אביב רון חולדאי, במהדורה של חדשות 12. הריאיון המגוחך של גדעון אוקו עם ראש העירייה המחיש עד כמה הטפל השתלט על כל דיון בטלוויזיה. במקום לדון על משמעויות האירוע והשלכותיו על מרקם החיים בעיר שחולדאי עומד בראשה כבר שנים, לאוקו היה יותר חשוב לשאול על פוסט בפייסבוק מלפני שנתיים, ולהתעקש לחקור אם היה צריך לשלוח את פקחי העירייה מראש בשישי או שלא. התשובה של חולדאי הייתה סבירה (רצון להימנע מפעולות אכיפה שיגררו עוד טעם רע בערב יום הכיפורים), אבל אוקו חג סביב הנקודה שוב ושוב, כאילו שבזה נעוץ האירוע. כשברביבאי ירתה בערוץ המתחרה את דפי המסרים שלה כדי להגיד מעט ולעשות הרבה פוליטיקה (וזכתה, בצדק, להערה בנושא מנגה ניר נאמן), כבר היה ברור: כל זה חסר תועלת. למי שרוצה להבין מה קורה כאן אין מה לחפש בטלוויזיה.