הסרט על ענת אלימלך הוא משדר בינוני ומשעמם. כולם חייבים לצפות בו

תקציר האירועים: ענת אלימלך, נערה ירושלמית יפהפייה, מתאהבת בדוד אפוטה, ספר צמרת משגשג המבוגר ממנה בלמעלה מעשור. היא הופכת לדוגמנית מצליחה, הוא מקנא לה, והקשר הרעיל ביניהם מתערער עוד יותר. אחר כך מגיע הדיכאון, ולבסוף גם הסוף הטראגי, המיותר כל כך.

לסיפור הזה חוזרים כל כמה שנים, וב-2020 הוא מקבל גרסה נוספת, סדרת דוקו-דרמה בת שני פרקים שחלקה הראשון שודר ביום חמישי (קשת 12; החלק החותם יגיע ביום ראשון), בשם "ענת אלימלך: הילדה הכי יפה בירושלים". הרוב המוחץ של המשדר כולל מגוון די נרחב ומרשים של ראשים מדברים - קולגות, חברים של השניים, בני משפחה ואפילו שר לשעבר - בעוד העדויות מעובדות גם לסצנות דרמטיות, בכיכובם של אגם רודברג ורוי מילר.

כמשדר טלוויזיוני על סיפור כל כך אייקוני, "הילדה הכי יפה בירושלים" לא עושה עבודה מדהימה: הוא עוקב אחרי הסיפור בקפדנות, אבל הפורמט שלו משעמם, ובדומה לקונספציה נפוצה בדוקו הישראלי, אין בו קריין או מספר או המחשות ענייניות של הפרטים - אלא רק עוד ראש מדבר ועוד אחד, כשרק הסצינות הדרמטיות קוטעות אותן. אלו דהויות למדי בזכות עצמן: תצוגות המשחק של רודברג ומילר סבירות, ובסך הכל מדובר בהפקה פושרת כמעט מכל בחינה אמנותית, וכל הווייתה היא אילוסטרציה שלא מותירה רושם רב.

ואולי לאילוסטרציה הזאת יש צד חיובי. בכל זאת, גם אם זאת טלוויזיה בינונית להפליא, הנוכחות שלה על המסך בפריים טיים מבורכת. כמעט מתבקש לומר: רוצו לראות, זאת חובה. לא כי אנחנו חייבים לדעת איזה כינוי חיבה העניקה אלימלך לאפוטה, ולא כי מסתתרת כאן איזו אמירה בעלת ערך - אלא פשוט כי "הילדה הכי יפה בירושלים" ממחישה בבהירות של תשדיר שירות ממשלתי כיצד נראית ונשמעת מערכת יחסים רעילה ומסוכנת, בעלת פוטנציאל הרסני. הערך הציבורי עולה כאן על הערך האמנותי: אם אדם אחד יינצל כי הוא או אחד ממקורביו יזהו סכנה שכזו בעקבות הסדרה, היא תעשה את שלה, בדרך לעתיד שבו, הלוואי, לא יהיו עוד מקרים כמו זה של ענת אלימלך.